הטראומה של החטופים היא גם שלנו. עד שלא יחזרו לא נוכל להירפא

מתקפת הטרור המשולבת שביצע החמאס ב-7 באוקטובר העמידה את ישראל בפני משבר ייחודי: חטיפה המונית של כ- 240 אזרחים ישראלים: נשים, ילדים, תינוקות, זקנים וגברים בטווח הגילאים שבין 9 חודשים ל-85 שנים. דומה כי ברגע אחד נפרשה על כלל האומה שמיכה של טראומה קולקטיבית. בנוסף לטבח הנורא, אירוע פתאומי וחסר תקדים זה הפגיש ברגע אחד משפחות שלמות עם מציאות מחרידה של "אובדן עמום" - מונח שטבעה המטפלת המשפחתית ד"ר פאולין בוס, שמתייחס לאובדן שאינו סופי ושאין בו וודאות, בהירות וסגירה. במצבי "אובדן עמום" ישנו חוסר הלימה בין נוכחות פיזית ונוכחות פסיכולוגית, והוא יכול להופיע בשתי צורות:

1. אובדן עמום פיזי: מתייחס למצב בו מקום הימצאו או מצבו של האדם אינו ידוע אך קיים עיסוק פסיכולוגי בלתי פוסק בו ובמצבו (נוכח-נפקד פיזי), כמו במצבי חטיפה, שבי או היעלמות.

2. אובדן עמום פסיכולוגי: מתייחס למצב בו האדם נמצא פיזית אך נעדר בתודעתו או מהותו האישיותית (נוכח-נפקד פסיכולוגי), כמו במצבי תרדמת מתמשכת, דמנציה, מחלות נפשיות או התמכרות קשה.

עבור משפחות החטופים, השבויים והנעדרים, החיים הפכו בן לילה למעגל בלתי פוסק של תקווה וייאוש. בני המשפחה נמצאים ב"לימבו" ריגשי, נעים בין רגעים של ציפייה לשובם של יקיריהם, לבין החשש שאולי לא יראו אותם שוב לעולם. ככזה, אובדן עמום מהווה אתגר פסיכולוגי מורכב ורווי סתירות, הכולל מעברים תכופים וחדים בין רגשות מרובים, מנוגדים ואינטנסיביים כמו כעס, עצב או אשמה, אשר לרוב נחווים גם בו-זמנית.

לעומת המוות שהינו ודאי, מוחלט וממשי, חווית היגון ותהליכי אבל במצבי "אובדן עמום" נמצאים בקיפאון ומייצרים עגינות רגשית. במידה ומתמשכת, חוויה זו גובה בתורה מחירים נפשיים ובריאותיים משמעותיים לאורך החיים. זאת ועוד, בהשוואה למוות, אובדן מסוג זה, אינו מלווה בטקסים ולרוב אינו זוכה להכרה חברתית, דבר המותיר את המשפחה בבדידות מכאיבה. בשונה מהמקרה הטיפוסי הפרטי, סוגיית החטופים בעת הזו זוכה להכרה ותמיכה ציבורית חברתית רחבה.

אירוע החטיפה עורר טלטלה עמוקה בחברה הישראלית, חברה הידועה בחוסנה ובקשריה החברתיים ההדוקים. בישראל, בה מושרש האתוס של אחריות הדדית וגורל משותף, הטראומה כבר מזמן אינה נחלתם של כמה משפחות בודדות.

נושא החטופים הפך לפצע לאומי כואב, מורגש בכל עיר, עם תמונות פניהם של החטופים בכל מקום, מיצגים, עצרות הזדהות, סרטים צהובים, דסקיות - כל אלו משקפים פרקטיקות של הנכחה, הזדהות, שימור מודעות, והם משקפים עד כמה החטופים בהעדרם הפיזי נוכחים פסיכולוגית בלב הציבור. מעשי הסולידריות הללו הם לא רק מחוות; הם משקפים פרקטיקות של עיבוד אובדן הנובע מתחושה עמוקה של אחריות ואמפתיה קולקטיבית. נוצרה התקשרות משמעותית המייצרת מערכת יחסים פסיכולוגית בין האזרחים לחטופים, על אף שאין ביניהם בהכרח היכרות מקדימה. כך גם דריכותם של בני המשפחה עם שחרור חלק מהחטופים הפכה גם היא לדריכות של כולנו.

נושא החטופים קיבל תפנית דרמטית עם שחרורם של חלק מהם. אלו היו רגעים ושעות מורטי עצבים, אשר גם בהם לא הייתה וודאות מקדימה ביחס ל "מי נכלל ברשימה". חזרתם הייתה מחד רגע של הקלה ותקווה גדולה, אך מאידך, עדויות השבים חושפות תמונה עגומה על החיים בשבי. ההשפעה הפסיכולוגית של ידיעה זו בתוך אי ידיעה מתמשכת היא עמוקה, ומעלה באופן טבעי את מפלס החרדה והלחץ של המשפחות ביחס למה שיקיריהם הנותרים עלולים לסבול.

נוכח ייחודו של המצב ואתגרי השעה, ישנה חשיבות רבה גם לחיזוק החוסן הקולקטיבי בהתמודדות עם מצבי עמימות בכלל, ועמימות ביחס למצבי נוכחות-נפקדת בפרט - אותם מצבי אובדן שבין חיים למוות. הדבר יכול להיות מושג דרך פיתוח ותכנון התערבויות פסיכולוגיות אשר ישימו דגש על קבלה של ניגודים וסתירות המתקיימים בו-זמנית, ובאמצעות פיתוח גמישות ביכולת להתקיים במקביל להמתנה ממושכת ואי-ידיעה. היבטים אלו עשויים לחזק את תחושת השליטה והמסוגלות בעת הזו.

יש לזכור כי החזרת כלל החטופים היא למעשה חובתה של המדינה לא רק עבור משפחות החטופים אלא עבור כלל הציבור. השבת החטופים היא קריטית וחיונית עבור כולנו, אשר זקוקים לאיזושהי בהירות וסגירה על מנת שלא נוותר בעגינות רגשית עד סוף חיינו. היא חיונית עבור השיקום של המשפחות ושל השבים, כמו גם השיקום של כולנו מהטראומה והאובדן של השבת השחורה. ללא החזרת החטופים כולם, לא נוכל לשקם את האמון הבסיסי במערכת היחסים שבין האזרח למדינה, שאבד. ועד אז, אנחנו כולנו נמשיך לחבק את המשפחות על מנת שהמסע שלהן להשבת יקיריהם לא יהפוך מסיפור קולקטיבי לסיפור אישי.

הכותבת היא נוירופסיכולוגית קלינית ופסיכולוגית שיקומית מומחית, מרצה בכירה בבית הספר למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית תל אביב יפו, וראש המעבדה לחקר הסתגלות לאירועים משני חיים.