יושבת בבית, עובדת על המחשב. מאיה, הילדה היחידה שנותרה לי אחרי שליבי שלי נרצחה במסיבה ברעים, נסעה עם חברה לרעננה. פתאום הטלפון, מאיה בקול מלא לחץ, "היה פיגוע, יש מלא פצועים, מלא משטרות, אמא, אמא מה לעשות, תגידי לי מה לעשות".
ואני חוזרת במאית השנייה ל-7 באוקטובר, לשיחה עם ליבי, לניסיון שלנו לעזור לה, לכישלון שלנו לעזור לה. לכישלון שלנו לבחור עבורה מהי דרך המילוט שתציל אותה.
ומאיה שלי שם, שואלת אותי מה לעשות - להיכנס ולהחנות בקניון? לרדת לחניון לשבת באוטו? לנסוע חזרה הביתה? אני חסרת אונים, שוב, אני צריכה לקבל החלטה שיכולה לקבוע הכל, לשנות את הכל, לגמור את הכל. ואני כל כך אוהבת את מאיה שלי, ואני כל כך אוהבת את ליבי שלי שאיננה, ואני כל כך מצטערת שאמרתי לה בבוקר הנורא ההוא, כשהתחילו האזעקות לברוח הביתה. וליבי מתה.
מישהו משחק לי בנפש, מי זה? מישהו לא מרחם עליי
ועכשיו מאיה שואלת אותי, "אמא מה לעשות"? אני נשארת רגועה, בשביל מאיה, ומנסה לחשב סיכונים - האם המחבל, שנכון לאותן דקות עדיין לא נתפס, יברח לחניון של הקניון? אולי הוא יברח לתוך הקניון? האם הוא עדיין בכביש מחפש את מי לדרוס?
ואז יצא לי מהפה: "מאיה אל תתחילי לנסוע, שלא תתקעי בפקק כמו ליבי, שם תוכלי להיקלע למלכודת מוות. תני לי רגע לחשוב". בשביל מה היא היתה צריכה לשמוע את זה? אבל זה יצא, מהפחד שהשתלט. מישהו משחק לי בנפש, מי זה? מישהו לא מרחם עליי, מכאיב לי שוב ושוב ושוב.
אני כותבת את זה עכשיו, כי אני מחכה שהיא כבר תיכנס הביתה. כבר עמדתי על המדרכה מחוץ לבית לחכות לה, אבל התחיל לטפטף. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי עד שאחבק אותה.
אם היה אלוהים הייתי מבקשת רחמים עליי, אבל אין, הוא לא קיים. אחרת הוא לא היה לוקח לי את ליבי. אז מי שאתה לא תהיה, רד ממני, בחיאת, תתחפף ואל תחזור. ויאללה מאיוש, בואי לחיבוק.
שלי משל היא אמא של ליבי כהן מגורי ז"ל, שנרצחה במסיבה ברעים, ושל מאיה כהן מגורי