התחיל לרדת גשם. תמיד כשיורד גשם אני עושה ספירת מלאי של כל אהוביי, איפה כל אחד נמצא, אני צריכה לוודא שכולם תחת קורת גג. מין אינסטינקט כזה שלי לבדוק את מצבם.
אבל ליבי שוכבת. לבד, בחוץ ואני לא יודעת אם היא מוגנת מהגשם או לא. זה מטריד אותי ממש. הגוף הקטן שלה, מטר וחצי, 45 קילו של גוף לבדו, בגשם. אני רוצה ללכת אליה, להישכב מעליה, לספוג את כל הגשם במקומה, לדאוג שהיא לא תירטב, שלא יהיה לה קר. הכי טבעי בעולם שזה מה שתעשה אמא. תיתן את המטרייה לילדה שלה כדי שהיא לא תירטב, תגן עליה.
הם לקחו ממני את ליבי שלי, והם לקחו ממני את היכולת להגן עליה, לעזור לה, לטפל בה, לכסות אותה מהגשם. איזה חוסר אונים מטורף לאמא שמרגישה שהילדה שלי צריכה עזרה או הגנה, ואני לא עושה דבר למענה.
איזו אמא אני שהילדה שלי ככה לבד, עירומה בגשם, ואני בבית המחומם? איזו אמא אני שלא הצלחתי להציל את הבת שלי, לא הגעתי לעזור לה, לא הייתי איתה כשהכי היתה צריכה אותי. איזו אמא אני? האם אני ראויה לה מספיק אם אני כל כך מוגבלת ביכולות שלי?
בבקשה אל תשכחו את ליבי, עקבו אחריה באינסטרגם