איך קרה שאנחנו האויבים הכי גדולים של עצמנו? הטריקים לשיפור במצב

האגדה שמסתובבת בכפרי טיבט הנידחים מספרת על נזירים טיבטים, שבמשך ימים ולילות יוצרים מנדלות מופלאות באמצעות החול. מסתבר שמדובר באמנות מרשימה מאד. מושקעים בה כוחות רבים של מחשבה, יצירה וריכוז מדיטטיבי של ממש.

אך עם סיומה של היצירה מתרחש משהו מוזר עד מאד. הנזירים שהשקיעו בה את כל מרצם חכמתם וליבם, נושמים עמוק מאד, ושוב פעם, ואז מפזרים מטשטשים ומטאטאים את כל שיצרו. לדבר הזה שהם מתרגלים, הם קוראים - אי היאחזות.

במחשבה שניה, גם העולם שלנו עובד בדיוק כך. אדם יכול לעבוד קשה מאד, להשיג הישגים רבים וליצור מגדלים שלמים אך היקום עלול למחוק או לשנות את הכל כהרף עין בכל מיני דרכים. למעשה אם נעמיק בכך - כל רגע מוחק את הרגע הקודם באיזשהו מובן. היחידים שלא יודעים למחוק הם אנחנו, בני האדם.

כולנו טועים, זה הרי ידוע. וכשאנחנו עושים "טעות", אנו מקבלים בדרך כלל חיצי ביקורת מהסביבה הקרובה או הרחוקה, אם בעבודה ואם בבית, אם בצורה נימוסית והוגנת יותר ואם פחות. זהו החץ הראשון, מה שקורה מאליו, וסביר שיקרה.

מה שלא ממש סביר הוא הטלת החץ השני ישירות אל תוך ליבנו ונפשנו. כאילו לא מספיקה הטעות, כאילו לא מספיקה הביקורת, השיפוטיות ותגובתה של הסביבה, קשה לנו שלא לבקר ולשפוט את עצמנו. לעיתים אנחנו מדברים אל או על עצמנו בצורה שמעולם לא היינו מדברים אל בן אדם אחר, קל וחומר לא לילדינו ובני משפחתנו. אנו מסוגלים לייסר את עצמנו ולהתייסר שעות רבות על מה שאחרים כבר מזמן סלחו לנו. מעבר לייסורים אנו לעיתים "מענישים" את עצמנו, מתוך התת מודע, על מנת ש"נלמד" את הלקח.

תארי לעצמך שפוטרת מעבודתך, אמרו לך שיש צמצומים בחברה, ובחרו עבורך בפיטורין. החץ הראשון כבר נורה. כל רגשות האשם שיהיו לך, הספקולציות של "לא הייתי מספיק טובה", "אם הייתי מתאמצת יותר היו משאירים אותי", "תמיד זה קורה דווקא לי" והלופ האינסופי של אילו הייתי... אלו מהווים חץ שני ורעיל שאת יורה בעצמך.

תאר לעצמך שאתה עובד קשה מאד, המציאות שלך תובענית, וימים שלמים לא הצלחת לראות את הילדים, ללמוד ולשחק איתם. התגובה האוטומטית של הדפוסים וההרגלים שלנו תהיה יריית חיצי אשמה ושיפוטיות לעצמך, לחיים, לסובבים אותך. זה יתחיל במחשבות של "איזה אבא גרוע אני", "אני לא מצליח לחיות את החיים כפי שאני רוצה", וייגמר בחוסר סבלנות כלפי עצמך, כלפי בת הזוג שלך ואפילו בסופו של דבר כלפי ילדיך.

למה זה קורה לנו? מדוע אנחנו מחליטים לירות חץ נוסף בעצמנו? "עולם כמנהגו נוהג", אומר הפתגם הידוע. בני האדם יוצרים מגדלים של פנטזיות, של רגשות, גורדי שחקים של מחשבות. על כל פיסת מילה ששמעו - בנו תיאוריה שלמה, על כל שתיקה, ועל כל סירוב. ואילו העולם ממשיך קדימה, הפרחים ממשיכים לפרוח ולנבול, השקיעה זורחת שוב, ואנו נותרים תקועים. כשהדברים מתפרקים, אמורה באופן טבעי להגיע התחושה שכולנו מעוניינים להימלט ממנה - הכאב. אנו בני האדם, חיות שמנסות לשרוד את חיינו בבריחה מהכאב. כמהים לתחושות עונג וסיפוק ובורחים מכאב והחמצה. קשה לנו מאד לשהות ברגע, במיוחד כאשר הוא לא נעים לנו. במיוחד כשהמנדלה היפיפייה שיצרנו - נמוגה ברוח. אנחנו יצורים נאחזים.

כאשר אנחנו לא רוצים להרגיש את הכאב, באופן אוטומטי כמנגנון הדחקה, אנחנו יורים על עצמנו חיצים של אשמה וביקורת, עלינו, על בני הזוג שלנו, על הילדים שלנו, חיצי רעל של התנגדות למציאות, חיצים של שפיטה, אובססיה, ואפילו בריחה להתמכרויות שונות: לתלות יתר, למחשבות אובססיביות, לפנטזיות על מה שאין לנו, ואלו יוצרים את הסבל האנושי שכולנו סובלים ממנו. הרי בסוף ננחת אל הקרקע ונרגיש גם את הכאב וגם את הסבל יחדיו. וזה מורכב פי כמה וכמה.

אז איך נוכל לסייע לעצמנו ולהימנע מלברוח לדפוסים שלא יסייעו לנו, ולבחור בחיים של בריאות החלמה ושמחה?

1. להכיר בחוסר אונים ולתת לכאב מקום - כאשר אנחנו חווים סיטואציה שאין לנו עליה שליטה, עלינו לומר לעצמנו בקול ולדבר את התחושה שלנו נוכח החוויה. "קרה לי כך וכך, אין לי שליטה על כך, עשיתי כמיטב יכולתי ואף מעבר, כעת אני חסרת אונים מול מה שקורה". ההכרה בחוסר אונים מביאה אותנו להבנה עמוקה שישנם דברים שהם לא בשליטתנו ועלינו לקבל אותם אם עשינו כל מה שיכולנו. זה ימנע את השלכת החץ השני אל תוך הלב, ואת מפולת הדומינו שמגיעה לאחריו.

2. לנסות ולהעמיק את החיים בכאן ועכשיו - לכל אחד יש את ה"כאן ועכשיו" שלו, היכולת למקד את עצמנו בהווה, בניכוי הדרמה שהייתה בעבר, חרטות ומחשבות אובססיביות, ובניכוי מה שיהיה בעתיד - דאגות, תהיות, ספקולציות, היא זו שתעניק לנו רגע של שלווה ונוכחות ברגע הזה.

3. לבחור בתנועה - כמו העולם, כך גם אנחנו. הטבע חזק מהכל, השמש שוקעת ובבוקר זורחת שוב, וגם כל העלים שנבלו - יחזרו לצמוח. עלינו לבחור בתנועה שתחבר אותנו לטבע הטבעי שלנו כברואים. כל תנועה שהיא טובה להתמקדות בהווה, בחרו בהליכה, יוגה, ריצה או כל מה שעושה לכם טוב.

4. לפרוס את החיים לפרוסות קטנות - אל לנו לבלוע הכל במהירות. הציבו לעצמכם הגדרות ומטרות קטנות אך ברורות למהלך היום. עשו את המשימות שלכם אחת אחרי השנייה בצורה מסודרת, חיו את הרגע.

5. היו מודעים למחיר שאתם משלמים על החץ השני - המחיר שמגיע בעקבות ההתייסרות, הבריחה, השיפוטיות, אי הקבלה, ההיאחזות בסבל ובבריחה, הוא מחיר כבד. ישנם כאלה שעלולים לשלם על החיצים האלה הרבה יותר ממה שמגיע להם על כך. נשים מייסרות את עצמם על שלא היו מספיק חומלות ובאותה שעה מתנהגות באותה חוסר חמלה כלפי עצמם. גברים מייסרים ומבקרים את עצמם על כך שהם לא מספיק אחראיים, ובאותה שעה "בורחים" מהאחריות האמיתית - ראייה נוקבת של המציאות ונשיאה בעול מעתה והלאה. שימו לב להתנהגות שלכם וממה היא נובעת. האם אתם שוקעים בעקבותיה? או שהיא הופכת להיות מנוע צמיחה שיחבר אתכם שוב לעצמכם.

"יש עוד מציאויות מלבד המציאות שבעיתונים. הרי קיימת גם המציאות של הרקפת הקטנה הוורודה-האדומה ושל האופק הרחב, המצוי מעבר למהומה ולמבוכה של זמננו" כתבה הסופרת אתי הילסום, עת עברה את השואה ממש על בשרה. וזהו הסוד של הקיום, היכולת שלנו לבחור בצמיחה ובחיבור על פני הבריחה והסבל.


ברוריה עמאר היא פסיכותרפיסטית ממוקדת טראומה והתמכרויות