יש הכנות ששווה לעשות - אחת מהן היא ההכנה לחזרתם של החטופים שלנו. הלב שלנו בעזה, הוא פועם - ולפחות חלק מהחטופים שלנו צפויים לחזור היום, אמן.
איך נערכים מבחינת בריאות הנפש?
זהו אתגר חסר תקדים, קודם כל - כי כמעט כולנו, גם המטפלים המנוסים ביותר והוותיקים ביותר - לא טיפלנו מימינו בחטוף. וגם אלו הוותיקים שטיפלו בפדויי שבי, לא טיפלו בחטופים שהוחזקו בידי גורמי טרור. אנחנו לא ממש יודעים מול מה נעמוד, ויש המון נעלמים: מה יהיה מצבם הגופני של האנשים שלנו בשובם? האם יידרשו לאשפוז גופני? האם בני משפחה יופרדו והאבות לדוגמה יישארו שם? ומה עברו בשבי? האם זכו ליחס אנושי או שעברו התעללות ועינויים? ברור גם שהצוות המטפל יידרש לתמיכה, להכוונה, להדרכה - מול האימה בה הוא צפוי להיתקל.
בנוסף, יש הבדל גדול בין הצרכים של חטוף פצוע גופנית שיזדקק לאשפוז, לבין חטופה שחלילה עברה טראומה מינית, לבין ילד ששהה בשבי מנותק מהוריו. אין נוסחה אחת שמתאימה לכולם, ונהיה חייבים לעבוד ברגישות אין קץ, ולהתאים לכל אדם שיחזור מהגיהנום הזה את חבילת הטיפול שמתאימה בדיוק עבורו או עבורה. ומול כל סימני השאלה אנחנו מנסים לבנות תשובות, באיכילוב, כמו גם בצבא שיקלוט ראשון את הנפגעים, בבתי חולים נוספים אליהם יועברו לטיפול - ובמסגרות רווחה שאמורות לקלוט את האנשים לאחר הטיפול האקוטי.
קיימים נהלים מי קולט שבויים (הצבא), מי מבריאות הנפש פוגש אותם ראשונים (עובד סוציאלי) ומתי מערבים פסיכולוגים ופסיכיאטרים. אבל ברור שנצטרך לפעול בגמישות ובחוכמה, ולא רק לפי נוהל כזה או אחר. והעיקרון שצריך ללוות אותנו פשוט: מה שהחטוף זקוק לו, מחובתנו המקצועית והמוסרית - לספק. יכול להיות שחלק ירצו באשפוז. יכול להיות שחלק ירצו להיות מיד בבית עם יקיריהם. יכול להיות שחלק ירצו לדבר על מה שעברו. יכול להיות שחלק לא. במרחב החדש הזה אליו אנחנו נכנסים, אין "צריך ונכון", יש "יכול, ורוצה".
ומה אמורים לעשות מול החטופים חברים ואוהבים שיפגשו אותם? מחבקים, אם החיבוק מרגיש נוח לחטוף. ממש לשאול אותו או אותה. אבל אין תחליף למגע ולחום גופני. מביטים בעין טובה. מאפשרים לדבר ומקשיבים בתשומת לב מלאה, אבל לא לוחצים לספר, ולא מעודדים זאת אם זה לא בא מהאדם עצמו.
בנוסף, מספקים מרחב בטוח, נוח, שקט. משדרים אמונה ביכולת של האדם שמולנו להתאושש, להתגבר, לעלות על מסלול של החלמה. וכמובן, עוזרים בחיבור לאנשי מקצוע אם האדם שמולנו מבקש זאת, ומתקשה לעשות זאת בעצמו.
יש לנו חוב מוסרי ואתגר מקצועי אדיר מול חזרת החטופים. אבל זה חוב שאנחנו רוצים לשלם ואתגר שאנו משתוקקים לעמוד בו. רק שיחזרו.
ד"ר אורן טנא הוא מנהל המכון הפסיכיאטרי באיכילוב ומנהל מכון "מנטליקס" לרפואת הנפש