מוות זה דבר מפחיד שרבים נמנעים מלחשוב עליו, אבל כשהתפקיד שלך זה ללוות חולים סופניים עד יומם האחרון - אין לך שום ברירה מלבד לחשוב על המוות. ד"ר שרה וולס היא רופאת טיפול פליאטיבי, גישה טיפולית שמטרתה לשפר את איכות החיים של חולים סופניים, שטיפלה ב-2,000 חולים שנותר להם מעט זמן לחיות - והעבודה לצידם העניקה לה פרספקטיבה אחרת על החיים ועל המוות.
בטור שכתבה ל-The Telegraph היא סיפרה שעבודתה אפשרה לה להבין שהשעות האחרונות של המטופלים שלה היו "מיוחדות" ואפילו "יפות" - וכי המוות הוא לא משהו שצריך לפחד ממנו. ד"ר וולס היא מנהלת רפואית בהוספיס Marie Curie בסוליהול, שבמערב מידלנדס, מאז 2015. היא עומדת בראש צוות של 10 רופאים ומטפלת ב-12 עד 20 חולים בו-זמנית, שלכל אחד מהם אבחנה סופנית של דמנציה, מחלות לב, אי ספיקת איברים, מחלת נוירונים מוטוריים או סרטן מתקדם - ולכולם שבועות בלבד לחיות.
לא כל מי שד"ר וולס מטפלת בו הוא בגיל מבוגר, היא הדגישה. למעשה, המטופלים שלה "כוללים באופן לא פרופורציונלי הרבה אנשים צעירים".
היא מספרת שרבים מאלה שהיא מטפלת בהם מפחדים מהלא נודע, במיוחד אם היו עדים לרגעים האחרונים הכואבים של אדם אהוב. ד"ר וולס סיפרה על אישה אחת שסבלה מאי ספיקת לב והייתה מבועתת ממה שעתיד לקרות לה לאחר שראתה את אביה מת מאותה מחלה. הרופאה הפליאטיבית כתבה: "הרגענו אותה שהמוות הוא בדרך כלל תהליך שליו, שבמהלכו אנשים נעשים ישנוניים יותר כשהאיברים שלהם מאטים והם נכנסים לאט לחוסר הכרה, מסוגלים לשמוע ולהרגיש את מגע היד, למרות שהם לא יכולים לתקשר".
מלבד השגת פרספקטיבה אחרת על המוות שרוב האנשים חוששים ממנו כל כך, ד"ר וולס אמרה שהעבודה שלה פתחה לה את הראש למחוזות שאחרי המוות. היא הסבירה: "אני בכלל לא דתייה, אבל האמונה הרוחנית שלי בחיים שלאחר המוות התחזקה בעבודתי. מטופלים מדברים איתי לא כל כך על אלוהים, אלא על קרובי המשפחה שנפטרו שהם רואים מגיעים אליהם".
ד"ר וולס אומרת שיש סימן ברור לכך שלמטופלים שלה לא נותר זמן רב לחיות. "כשהם אומרים לי שהם ראו את אמא שלהם או ילד אבוד או אפילו חיית מחמד - בין אם כרוחות או תמונות במוחם, זה תלוי במערכת האמונות שלהם, אבל הם תמיד מוצאים את זה מרגיע. אז אני יודעת שנותרו להם רק שעות או ימים לחיות", אמרה.
עוד בנושא:
מתה ל-3 דקות, חזרה לחיים ומספרת כיצד חייה השתנו מאז: "אני כבר לא מפחדת מהמוות"
מתה ל-40 שניות וחזרה לחיים: "השלווה שחיכתה לי בצד השני גרמה לי לשכוח מהבן שלי"
ד"ר וולס גם לא רגישה לגופות: "אנחנו מדברים עם המנוחים כפי שהיינו מדברים איתם כשהם היו בחיים", הוסיפה, "אחיות מבצעות את המטלות האחרונות שלהם ואנו מכבסים ומלבישים את הנפטר בתמיכת משפחתם. זהו טקס מכובד ויפה. העצב שלי מלווה בתחושת גאווה שהצלחנו למלא חלק זעיר בחייהם".
כשהיא מבלה כל כך הרבה מהיום בהרהורים על המוות, ד"ר וולס אמרה שהיא כבר לא מתעצבנת מדברים קטנים בחיים, כמו פקקים או מס הכנסה. זה גם לימד אותה לדאוג לעצמה ולבריאותה. "בגיל 52 אני מתאמנת ואוכלת טוב כדי להישאר בריאה ככל האפשר, אבל אני לא חוששת מלחלות", כתבה ד"ר וולס, "אני מעריכה יותר את המשפחה והחברים שלי ומתמקדת בהווה, במקום במה שיכול לקרות בעתיד".
הרופאה אומרת למטופלים שלה שגם אם נשאר להם רק יום אחד לחיות, "כל יום יקר" - והיא מחזיקה באמונה הזו גם עכשיו. היא עצמה לא מפחדת למות, היא כתבה, אבל היא מתכוונת לוודא שהיא תהיה מוקפת באנשים שהיא אוהבת כשהיום הזה יגיע.