שרדתם את התופת של המסיבה ואתם בחיים? איך נכון להמשיך מכאן

העולם שייך לצעירים, ומי אם לא הצעירים הם בעיקר אלו שהיו שם, במסיבת המוזיקה בחיק הטבע במזג אוויר מושלם של סוף קיץ, עם שמחה בלב ואור בעיניים. אבל בדיוק במקום שהכי לגיטימי לרקוד ולבלות בו, נכנסו בני בליעל וניסו להרוג אתכם, את חלק גדול מכם הם גם הצליחו.

השמחה, הביטחון והאמון בעולם שסיפק לכם הגנה נעלם בן רגע, בלי להיות מוכנים לאפשרות שדבר כזה עלול לקרות. במהלך הילדות חגגנו איתכם בכל שנה יום הולדת למדינה. אמרנו שעכשיו, כשיש לנו מדינה וצבא חזק, אף אחד לא יוכל עלינו לכלותינו. עם האמונה הזאת יצאתם לחגוג ולשמוח. אתם עשיתם מה שהייתם צריכים לעשות בגילכם. לשמוח.

האסון פקד אתכם יותר מכל אחד אחר. שם היו החברים שלכם, המשפחה, אלה שלמדו אתכם באוניברסיטה ואלה ששרתו יחד בצבא. כל עולמכם היה שם וחלקו נכחד ואיתו גם הרבה חלומות. אתם עצובים, מפחדים ולא יודעים איך לעכל את מה שקרה ואיך ממשיכים מכאן הלאה. העולם נראה לחלקכם שחור. אבל שחור כזה, ששום צבע לא יוכל להבהיר את התמונה. המראות, הקולות, הריחות - לא עושה רושם שהם הולכים לעזוב אתכם.

אנשים מציעים לכם עזרה מכל כיוון. רוצים שתדברו על מה שקרה, שתספרו, שתוציאו מלבכם את מה שאתם מרגישים, אבל אתם עדיין לא מסוגלים. חלק מכם מתהלך עם תחושה שאף אחד לא יוכל להבין אתכם ובעצם שלא ניתן לעזור לכם. איך כבר אפשר לעזור לנו? מה כבר אפשר לומר לנו? מציעים לכם שיחות וטיפולים ואתם מרגישים שאתם עדיין לא שם. אתם רוצים להתכנס בתוך עצמכם שיעזבו אתכם בשקט. והמשפחה והמטפלים רוצים רק דבר אחד: לעזור לכם לצאת המצב הרגשי שבו אתם נמצאים. הם מפחדים ממה שאתם מרגישים, או לא מרגישים, לעת עתה.

אז ראשית כל, כל מה שתיארתי כאן הוא לגיטימי ומאוד נורמאלי למצב. מה שעובר עליכם עכשיו קורה לכל מתבגר.ת שהיו עדים למראות ולמעשים שנעשו. התמונות לא ממש יצאו לכם מהראש ויש לזה גם חשיבות. אתם לא צריכים לשכוח את מה שהיה. ממש לא. אל תנסו אפילו. מי שמאוד יתאמץ אולי יצליח, אבל זה עלול לגרום להארכת המחשבות בעתיד הקרוב והרחוק. צריך לזכור כדי לא לשכוח. החיים שלכם, שאתם תבנו אותם מחדש יהיו לצד הזיכרונות. כשלא תתאמצו לברוח מהם אז הם פחות יטרידו את מחשבותיכם. תנו להם מקום של כבוד.

אם מחשבות שליליות מגיעות אליכם תפתחו להן את דלת ליבכם, תנו להן מקום, דברו איתן (לא בושה לדבר לעצמך או לרגשותייך, נהפוך הוא : כך גיבורים מתנהלים) ואז שלחו אותן החוצה למסע סביב העולם, וכשיחזרו תעשו שוב את אותו תהליך: הכנסת המחשבה, שיחה איתה ושליחה להמשך מסעה). מחשבות הן אורחות אצלנו והן לא אמורות להישאר, הן מתחלפות בכל פעם. כל אחת בזמנה.

בין אם אתם הייתם שם בתופת או בן משפחה או חבר - החוויה הקשה, המטלטלת הזאת היא חוויה שתצטרך לעבור איתך דרך, ובמקרים כל כך קשים - אין קיצורי דרך . ההתכנסות שלכם עכשיו בתוך עצמכם וגם התכנסותכם ביחד הם חשובים לאין שיעור. תעשו מה שגלי עטרי אומרת בשיר: "תעשי רק מה שאת אוהבת", וכך גם אתם. תנו לעצמכם רגע לנשום, להיות. פשוט להיות. אבל אם אתם מרגישים שהמחשבות מטרידות יתר על המידה וגורמות לכם לפחד בלתי נשלט, לחוסר יכולת לישון ולאכול או לכל סימפטום גופני או נפשי שאתם לא מכירים על עצמכם - אנא, גלו בגרות ופנו לעזרה.

כולם צריכים עזרה. מי יותר ומי פחות. יש כאלה שלא היו במסיבה ורק צריכים לשבת ולדבר על מה שקרה עם חברים וזה מספיק וזה עוזר להם להתמודד. יש כאלה שצריכים שקט ושיעזבו אותם כרגע והם מרותקים למסכים וזה מה שגורם להם לתחושת שליטה. יש כאלה שצריכים מטפל או מטפלת רגשית שיעזרו להם לעבד את מה שקרה ולתת להם טכניקות להרגעה והנחיות איך להמשיך מכאן הלאה. אבל אף אחד לא צריך ולא ממש יכול להתמודד עם אסון כזה רק בכוחות עצמו. החוזקה פה היא לדעת לבקש עזרה, גם אם לבקש מחבר או חברה שיבואו לדבר.

חשוב לזכור שלקחו לכם את החברים וזה קשה מנשוא. בגיל הזה ובמקרים רבים נוספים, חברים הם משפחה שבוחרים. מה שלעולם לא יצליח אף אויב לקחת מכם זה את התקווה, את החוסן הנפשי, את הגבורה להמשיך בחיים למרות האבדנים. היום, ההווה שלכם הוא נורא. הוא נראה הווה בלי עתיד, אבל האמת היא שלכל הווה יש עתיד. והעתיד הוא בידיים שלכם. תמיד יכול להיות גרוע יותר. זה אולי לא מנחם אתכם עכשיו אבל אם הצבא שלנו לא היה מתעשת מהר ולא היינו כל כך מאוחדים ונרתמים למאמץ המלחמתי, האסון היה גדול יותר. צריך לזכור את זה כל יום. לא כדאי לברוח מהכאב. כדאי כרגע לתת לו להיות היכן שהוא נמצא.

כל אחד ואחת מכם צריך לעמוד על המשמר ולבדוק איפה החוויה של האובדן והכאב נמצאת והאם היא צריכה עזרה לנוע במרחב הנפש שלכם. בריחה לא מרפאה כאב אלא מחריפה אותו. בחור שקבר שלושה מחבריו אמר לי: "לעולם לא אוכל להיות שמח עוד". ואני אמרתי לו שיכול להיות שכך יהיה, אבל שאני מבקשת ממנו שיזכור: תמיד תהיה לו בחירה. גם במצבים הכי קשים יש לנו בחירה. גם כשיש לנו חושך אנחנו תמיד יכולים לבחור להדליק את האור.

הסבל הוא קולקטיבי וגם אישי אבל התגובה של כל אחד ואחת לסבל תהיה שונה ולא צריכה להיות כמו שלך. היום אתם צריכים להתמקד בהווה. לתת לעצמכם לכעוס, להתאבל. אל תשימו לעצכם סטופר למשימה הזאת אבל תעמדו על המשמר שלא תגזימו כי אתם צריכים את החיים והחיים צריכים אתכם. אם תבחרו לתמוך אחד בשני, לקבל את התמיכה שאתם צריכים בלי בושה ועם גאווה - תוכלו לתרום לעצמכם ולחברה לפי הצורך. ויש צורך גדול. אף אחד לא יוכל לקחת מכם את מה שעברתם ומה שחבריכם עברו. היום אתם רק יכולים לבחור איך להגיב, איך להמשיך ובאיזה קצב ואני ממליצה ללכת לאט לאט.

לפעמים מצבי משבר כאלו עושים אותנו אנשים טובים יותר. למרבה הפרדוקס, אירועים כאלה עלולים לפעמים להרוס אנשים, אבל באותה מידה הם יכולים לגרום לצמיחה. אתם צעירים ויש לכם עוד דרך חשובה ומרתקת בחיים האלה וכדאי לזכור שלא היה לכם שליטה על מה שקרה אבל יש בכם הכוח לקבוע מה יקרה מעכשיו והלאה. איך תוכלו לנסות להוסיף כפית סוכר ללימון ולהפוך אותה ללימונדה? אתם לא צריכים להוכיח לאף אחד שאתם חזקים, אלא לעשות רק מה שאתם מרגישים, לפעול איך שאתם בוחרים ולהרגיש מה שאתם מרגישים.

אם אתם, חבריכם או בני משפחותיכם מרגישים צורך לדבר על מה שהיה, לשפוך את הלב, לכעוס - כיחידים או כחלק מקבוצות, פנו אל קבוצת מרשמלו. קראנו כך לקבוצה כי זה התחיל ב"מר", אבל בחרנו להפוך אותו לממתק ורוד-לבן ויותר מתוק. אנחנו כאן עבורכם. 050-9004061 לפנות לדיינה.


דורית קרייזר, היא פסיכותרפיסטית ומדריכת הורים