וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

להתמודד עם הטראומה: עזרה ראשונה נפשית לילדים ולמבוגרים

ד"ר גבי קאשי רוזנבאום

עודכן לאחרונה: 13.10.2023 / 9:21

הימים האחרונים הם טראומה אמיתית - כזו שכתובה לפי כל ההגדרות בספרי הפסיכולוגיה. איך עוזרים לאנשים שעברו טראומה ומה שונה אצל ילדים? פסיכולוגית חינוכית מסבירה

בווידאו: מבצע איסוף, זיהוי, הודעה וקבורה של אזרחים שנרצחו ולוחמים שנפלו/דובורת משטרת ישראל

טראומה מוגדרת בספרות המקצועית, כחשיפה לאירוע שלילי ומפחיד המאיים על השלמות הגופנית ו/או הנפשית שלנו. האירוע השלילי אינו ניתן לשליטה, לרוב בא בהפתעה וחסר היגיון. האירועים האחרונים מאופיינים בכל אלו.

ראשית, הם הפרו את אחד מ-"כללי המשחק" במלחמה שאין לפגוע באזרחים תמימים - לא כל שכן אם הם ילדים, קשישים, חולים או נשים. שנית, הם התאפיינו באכזריות קיצונית בלתי נתפסת. המאפיין השלישי, המעלה לאין שיעור את רף הטראומה, הוא חוויית ההפקרה ואולי אף הבגידה: הביטחון שלנו שכוחות הביטחון יבואו בעוד רגע קט להצילנו - נשבר. האידאה פיקס שצה"ל שלנו הוא הצבא החזק בעולם - התנפצה לרסיסים. האמון שלנו שדבר כזה לא יכול לקרות לנו ושאם חס וחלילה יקרה, ייעצר בתוך שניות על ידי כוחות הביטחון - קרס. זה הביטחון, אלו התפיסות וזה האמון שעל בסיסן אנשים בחרו לגור ונשארו לגור בעוטף עזה, על אף ההתמודדות וחוסר השקט הפיזי והנפשי היומיומי הקשה שאפיינה את שגרת חייהם בעוטף. לאור זאת, החוויה הקשה התעצמה.

כך תיאר זאת מעיין שגב, בן ה-17 מקיבוץ בארי: "ידענו שהחיילים תכף יבואו, יבואו בעוד שעה, כל גיפ' ששמענו אמרנו או הנה הצבא הגיע, ובסוף הבנו שהם לא באים ושאנחנו לבד, צריכים לעזור לעצמנו". הטראומה המתלווה לאירוע היא לא רק טראומה אישית של הקורבנות או משפחותיהם, הטראומה היא גם קהילתית לאור הפגיעה בקהילות שלמות שרבים מחבריה נרצחו, וגם קולקטיבית, שלנו כחברה. מאחר וכמעט לכל אחד מאיתנו הכרות קרובה או רחוקה עם מישהו שנפצע, נרצח, נחטף או נעדר וגם כי לכולנו נשבר האמון בטבע האדם בכך שהצבא שלנו הוא כל יכול.

קיבוץ בארי. רויטרס
האמון נשבר. קיבוץ בארי/רויטרס

תגובה הישרדותית טבעית לאיום חיצוני תהייה לחימה או בריחה. אולם, בתגובה לאירוע שלילי שאינו בשליטתנו אנו לרוב קופאים. האנרגיה שהייתה אמורה להיות מנותבת להתמודדות פעילה עם המצב נכלאת במערכת העצבים, ומתפרצת לרוב בסימפטומים גופניים, רגשיים והתנהגותיים.

sheen-shitof

תוצאות מהיום ה-1

הפיתוח המהפכני לטיפולי אנטי אייג'ינג בבית - כעת במבצע מיוחד

בשיתוף נומייר פלוס

כיצד ילדים חווים טרואמה?

זיהוי טראומה אצל ילדים יכול להיות מאתגר במיוחד, כיוון שילדים לעיתים קרובות אינם מביעים את רגשותיהם בדרך שבה אנשים מבוגרים עושים זאת. הסימפטומים הנפוצים אצל ילדים נפגעי טראומה הם: רגרסיה לשלב התפתחותי מוקדם יותר, הרטבה, חרדות, הפרעות שינה (שינויים בהתנהגות, כגון, התפרצויות זעם, אגרסיביות, התבודדות), ירידה בלימודים, שינויים בדפוסי ובתכני המשחק, תגובות הימנעות, ותחושות של אשמה או בושה. חשוב להבהיר שלא כל הילדים שחוו טראומה יציגו את כל התסמינים והכי חשוב לשים לב לשינויים שחלו אצל הילד ביחס לעצמו.

לפני תיאור הדרכים בהן ניתן להציע עזרה לילדים נפגעי טראומה, חשוב להבין כיצד ילדים קטנים חושבים ותופסים את העולם, ולהציע התערבות בהתאם ליכולתם לתפוס את האירועים.

ראשית, נקודת המבט של הילדים היא אגוצנטרית, הם חווים את האירועים כאילו הם מופנים אישית נגדם. לכן אין טעם לנסות להסביר לילדים שהאירועים אינם קשורים אליהם באופן ישיר. שנית, הילדים מפרשים את המאורעות בצורה מאגית ולא רציונלית, מה שמעצים אצלם את הדמיונות והחרדות. אין טעם להתווכח עם הדמיונות שלהם ולהסביר להם שהם רק מדמיינים, אלא להציע להם פתרונות כיצד להתמודד עם האיום הדמיוני. לבסוף, תפיסת הזמן של הילדים שונה מזו של מבוגרים, הם לא מסוגלים להבין כשאומרים להם שבעוד כמה ימים הכל יירגע ויהיה בסדר.

חשוב להתעניין ולדבר עם נפגעי הטראומה, ילדים ומבוגרים, באופן שיעודד אותם לשתף ולדבר על האירוע. קיימת תפיסה שגויה שרצוי שלא לדבר עם הנפגעים על האירועים שהם חוו מתוך מחשבה שזה יעורר בהם שוב את החוויה הקשה. זוהי טעות, מאחר ומעשה זה מעודד את ההדחקה של האירוע ועלול להוביל בדיוק לתוצאה ההפוכה של העצמת הסימפטומים הטראומטיים. חשוב מאוד לבקש מנפגעי הטראומה לספר פרטים על מה שעבר עליהם ולחזור על הסיפור שוב ושוב. חשוב לדבר על מה קרה ואיך קרה, אך פחות לדבר על הרגשות - כדי למנוע הצפה רגשית. אירועים טראומטיים לרוב נצרבים בזיכרון באופן מבולבל וללא סדר זמנים, מה שמקשה מאוד על שיחזור האירוע. לכן חשוב לבקש מהנפגעים לספר על האירועים בסדר כרונולוגי ולשאול אותם: ומה קרה אז, ומה קרה אחר כך ואחר כך... כשמדובר בילדים, יש לאפשר להם להביע את עצמם בכל דרך שנוחה להם - במשחק, בציור, בכתיבה או בשיחה.

אחד מהדברים החשובים ביותר הוא למנוע מנפגעי הטראומה לחוות תחושה של בושה שתמנע מהם לדבר על רגשותיהם. במיוחד חשוב למנוע מנפגעי טראומה, בצורה בלתי מתפשרת, תחושות ומחשבות של האשמה עצמית. לאחר איתור תחושת האשמה חשוב להזים אותה ללא פשרות מכיוון שזהו צעד קריטי בתהליך ההתמודדות. גם כקולקטיב עלינו להימנע, בשלב זה מחיפוש אחר אשמים ומהאשמה עצמית.

נקודה חשובה נוספת היא להיות רגישים באופן מיוחד דווקא לילדים ולמבוגרים שחוו חוויות טראומטיות אך חוזרים וטוענים "שהם בסדר ושאין מה לדאוג להם". גם אם הם 'נראים' בסדר. יתכן והם משתמשים במנגנוני הגנה דיסוציאטיביים, הבאים לידי ביטוי בניתוק רגשי, קהות רגשית, הדחקה והכחשת הצורך בעזרה. נוח לנו להאמין להם שהם בסדר ושאין מה לדאוג להם, אך חשוב לדעת שנפגעים אלו הם בסיכון מוגבר יותר מהאחרים לפתח תסמינים פוסט-טראומטיים וחשוב שלא לוותר להם ולדרוש מהם לדבר ולספר מה עבר עליהם.

חשוב ביותר להציע לנפגעי הטראומה תמיכה רגשית ותחושה שהם לא לבד. כמו כן, חשוב ביותר לתקף ולא "לגמד" את החוויה שעברו. למשל, אסור לומר לנפגעי הטראומה, מתוך כוונה טובה כמובן, שמה שקרה להם הוא "לא כל כך נורא" ולהצביע על מקרים קשים יותר משלהם. רצוי לנקוט בגישה הפוכה לזו - לגלות אמפתיה ולהדהד את התחושות והרגשות שהנפגע מעלה. אצל ילדים נושא זה מקבל משנה תוקף, בשל נטייתם כאמור לחשיבה מאגית ולא רציונלית. בהקשר זה חשוב לדבר על מעשי הגבורה של הקורבנות, אקט זה עוזר בעיקר לבני המשפחה שנשארו מאחור, להתמודד עם האובדן.

חזרה לשגרה היא חשובה מאוד

חשוב מאוד, עבור ילדים ומבוגרים כאחד, לנסות ולחזור לשגרה יציבה כמה שיותר מהר. אקט זה יגביר את תחושת הביטחון ויעצים את התחושה כי החיים ממשיכים. לנוכח המציאות הקשה, הרס של ישובים שלמים, קהילות שלמות ומצב של מלחמה בה אנחנו מצויים כיום, אין ספק כי המלצה זו קשה מאוד למימוש. ולמרות זאת, יש לנסות ולבנות שיגרה יומיומית יציבה. בנוסף, ויותר מכך במצבים בהם לא ניתן לקיים שיגרה, רצוי לרתום את הנפגעים לפעילות של מתן עזרה לאחרים, עד כמה שכוחותיהם מאפשרים זאת.

בהתייחסות לילדים, בחשיפה לטראומה, רצוי לשלוח אותם להערכה מקצועית, ובמיוחד כאשר הם מראים שינויים בהתנהגותם הרגילה. בהתייחסות למבוגרים, יש לציין כי התסמינים הטראומטיים הם טבעיים ונורמטיביים ואינם מצריכים בדרך כלל התייחסות מיוחדת, מעבר למתן עזרה ותמיכה ראשונית, ובמרבית המקרים הם יעברו מאליהם. אולם, במידה ותסמינים נמשכים מעל ליומיים, קיים צורך בהתערבות מקצועית.

ד"ר גבי קאשי רוזנבאום היא פסיכולוגית חינוכית ומרצה במכללה האדמית אשקלון

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully