לדיכאון יש השפעה אחת שאינה חולפת, גם זמן רב אחרי

דיכאון הוא ללא ספק מחלה שההתמודדות איתה כוללת מורכבויות ייחודיות ולא פשוטות שקשה לצופים מהצד להבין. בראש ובראשונה, מדובר במחלה שקופה, שבשונה מסרטן, או סוכרת, הסביבה לא תמיד מבחינה בה או באמת מבינה אותה. זו גם מחלה שבמקרים רבים מדי, ההתמודדות איתה כרוכה (שלא בצדק) בהמון בושה, רצון להסתיר ולעיתים גם הימנעות מקבלת טיפול שיכול להיות מציל חיים, או לכל הפחות להקל מאוד על החיים במישורים רבים.

מה שבהחלט מעודד כשמדברים על דיכאון הוא העובדה שאצל אנשים רבים, הוא מגיע כאפיזודה חולפת. הוא יכול להופיע אחרי לידה, בעקבות אירוע משמעותי, אובדן של אדם קרוב, או אפילו כשהכול לכאורה נראה "טוב ושגרתי". אולם מחקר חדש מעורר דאגה בקרב המומחים, מכיוון שהוא ממחיש שבמקרים רבים, גם אחרי שההתמודדות עם הדיכאון חולפת, אנשים עדיין מעבדים את המציאות בצורה שונה משאר האנשים סביבם.

המחקר המדובר הוא מטא אנליזה שפורסמה בכתב העת Journal of Psychopathology and Clinical Science. במסגרת הסקירה, עברו החוקרים על 44 מחקרים שכללו נתונים על יותר מ-4,000 משתתפים - כמחציתם סבלו מדיכאון בשלב כזה או אחר וכל השאר מעולם לא אובחנו עם המחלה.

מסקנתם העיקרית הייתה שמי שסבלו בעבר מאפיזודה של דיכאון מז'ורי והחלימו, עדיין מגלים דפוס קוגניטיבי ייחודי, אשר גורם להם לתת משקל גדול יותר למידע שלילי ומשקל נמוך יותר למידע חיובי. זאת בהשוואה לאנשים שמעולם לא אובחנו עם דיכאון, אשר אצלם ההפך הוא הנכון.

כדי להבין את מסקנות המחקר, קודם כל כדאי להסביר מהי המשמעות של אבחון עם דיכאון מז'ורי. על פי הנתונים, כ-50 אחוזים מהאנשים שחוו אפיזודה של דיכאון מז'ורי בשלב כזה או אחר בחייהם, צפויים לחוות אירועים נוספים, לעיתים קרובות אפילו תוך שנתיים או פחות מההחלמה. המחקר הנוכחי הראה כי מי שחוו בעבר אפיזודה כזאת, נוטים כברירת מחדל להשקיע יותר זמן ומחשבה בניתוח של מידע שלילי.

כדי להגיע למסקנה הזאת, המומחים ניתחו מחקרים שבמסגרתם אנשים נחשפו לגירויים שליליים, כמו פרצופים עצובים או תמונות שמציגות סיטואציות לא נעימות - וגם לגירויים חיוביים כמו אנשים מחייכים ומביעים חיבה ואהבה. בין היתר, ניתחו את משך הזמן שבו המשתתפים התעכבו על כל תמונה ובחנו כאמור את ההבדלים בין מי שאובחנו עם דיכאון מז'ורי לבין אלו שלא.

ההתמקדות המוגברת בגירויים שליליים, מטבע הדברים, מתרחשת בצורה לא מודעת ואין באמת דרך לשלוט בה או להשפיע עליה. מובילת המחקר, ד"ר אלינה וון מהמרכז לחקר החרדה והדיכאון באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, ומי שהובילה את המחקר הנוכחי, אמרה בהקשר הזה כי "ביקשנו לבדוק איך אנשים עם ובלי היסטוריה של דיכאון מגיבים למידע שלילי וחיובי, מתוך שאיפה להבין יותר את המצב הזה ולהעריך את מידת הסיכון של אנשים מסוימים ללקות באפיזודות נוספות בעתיד".

בארצות הברית, כ-21 מיליון מבוגרים מאובחנים בכל שנה עם דיכאון מז'ורי. לשם הפרופורציות, מדובר בכ-8.4 אחוזים מאוכלוסיית המדינה. כך על פי המכון הלאומי לבריאות הנפש בארצות הברית. כיום, למרות המודעות הגוברת והטיפולים לדיכאון, שיעורי ההישנות של התופעה עדיין גבוהים והמחקר הנוכחי מצטרף לעוד שורה של מחקרים שמבקשים קודם כל להבין טוב יותר את מה שמתחולל במוחם ובמעמקי נפשם של המתמודדים עם דיכאון ולזהות את גורמי הסיכון שיכולים לאותת על חזרתו.

אז נכון, גם המחקר הזה, כמו רבים שנערכו לפניו, לא מציע כלים חדשים להתמודדות עם דיכאון ולהפחתת הסיכון להישנותו, אך הוא כן מאפשר לאנשים שהתמודדו או מתמודדים עם ההפרעה הנפוצה - להבין שהם לא לבד, לדעת שגם אם הדיכאון יחזור בהמשך, זה לא אומר שמשהו לא בסדר איתם ושכל האירוע הזה הוא חלק מאוד לא נעים, אך טבעי מאוד, מלהיות אנושיים. וכבאמת מבינים את כל זה, קל הרבה יותר לפרוץ את מעגל הבושה, לשתף את הסביבה הקרובה בהתמודדות שלנו וגם לקבל עזרה מקצועית כדי לצלוח את המשבר הנוכחי ולהתמודד בצורה מושכלת, מודעת ויעילה יותר עם אלו שאולי יבואו בהמשך.