רגישות לדחייה חברתית: כך תדעו אם אתם סובלים מזה

כפי שכולנו יודעים משכבר הימים, אנחנו סוג של חיות. יש בנו אינסטינקטים חייתיים, צרכי הישרדות ויצרים בדיוק כמו של בעלי החיים. ההבדל הוא שאנחנו בעלי החיים היחידים בעלי יכולת מולדת להתבטא בצורה בהירה תבונית ורגישה בעזרת מילים, כתיבה והבנה של המציאות.

אך מה קורה כאשר מערכת האינסטינקטים שלנו פועלת בניגוד להיגיון שלנו? מה קורה כאשר הגוף מגיב בצורה אוטומטית למצבים שעל פי ההיגיון נדרשת בהם תגובה הפוכה לחלוטין? זה מה שקורה לאנשים בעלי רגישות לדחייה חברתית.

האדם בעל רגישות גבוהה לדחייה חברתית מפרש כל מיני מצבים שאינם בהכרח קשורים לדחייה, או לדחייתו באופן אישי, כמצבי איום על הישרדותו הסוציאלית בעדר. בימינו כאשר אנחנו כבר לא חיים בשבטים או בקבוצות, כל החברה הסובבת נחשבת לעדר דאז, היא בעצם קבוצת השווים דרכה אנחנו חווים את הסביבה, את היכולות החברתיות שלנו, ואת התפקוד שלנו ביום יום. לרגישות הזו יש כביכול ערך הישרדותי עבור האדם והיא אף מוגדרת בגוף כמערכת הגנה,רק שזו פועלת בצורה לא מווסתת ולכן מסיבה נזק לאדם ולהתנהלותו היום יומית.

רגישות לדחייה חברתית לא מתבטאת כרגישות רגילה, בה אדם חש לא אהוב או לא רצוי, אלא כרגישות ספציפית המתבטאת ביחסיו עם הסביבה החברתית המורחבת. כלומר האדם הרגיש לדחייה חברתית ירגיש בטוח ומוגן יחסית בחברת משפחתו הקרובה, אשתו, ילדיו, חבריו הקרובים מאד, אך ירגיש דחוי במהלך אינטראקציות עם המעגל החברתי הרחב יותר, כגון מקומות עבודה, דיבור בפני קהל, משא ומתן, חברים לצוות שאינם קרובים מאד וכדומה.

במצבים המעוררים מתח או אתגר חברתי, המערכת ההישרדותית של האדם הרגיש לדחייה חברתית מופעלת אוטומטית כתגובה ל"איום" או לרמז של קבלת דחייה מהסביבה, במטרה לספק תגובה הגנתית מהירה ואפקטיבית לאיום זה. כל זה קורה באפס זמן ובלי היכולת לחשוב או לפרש את הסיטואציה כהוגן, ולבדוק האם בכלל התקבלה דחייה או שמא כל זה קרה רק במערכת התחושות והמחשבות אך לא במציאות עצמה.

תחושת הדחייה החברתית מתפרשת כמחשבות ביקורתיות וארסיות של האדם כלפי עצמו ומכאן נוצרת הימנעות מאינטראקציות המאתגרות את המצב. למשל "אני אהיה ללעג אם אבקש את מה שאני צריך כעת" "הנאום שלי יהיה משפיל" "ראיון העבודה שלי יהיה מגוחך" וכדומה. כלומר ישנה אמירה פנימית של "עדיף להישאר במקום הבטוח והמוכר של ההימנעות או הבריחה מאשר להצטער על כך אחר כך". התגובה האינסטינקטיבית מייצרת תגובת שרשרת, המביאה לפגיעות יתר, לתחושת קורבנות ולבדידות חברתית קשה. היא אף מרוקנת את האדם מאנרגיה חיובית וחיונית שהאינטראקציה החברתית אמורה להעניק לו בצורתה הנורמטיבית.

על פי מחקרים רגישות לדחייה חברתית מגיעה בדרך כלל כתוצאה מדחייה חברתית שעבר האדם עוד כילד בסביבה המשפחתית שלו, או בסביבתו הקרובה (בית ספר, גן, קבוצת שווים בשכונה). לעיתים המצבים הללו יעברו בהעברה משפחתית של כמה וכמה דורות עד שיגיע האדם האמיץ שיעז להילחם בהעברה הבין דורית הזו ולתקן את דפוס ההתנהגות הזה שעובר במשפחה.

בדרך כלל מי שלא קיבל אהבה, לא ידע לתת אותה, ומי שלא קיבל ביטחון לא ידע להעניק אותו לילדיו ולמשפחתו. כאשר תהליך ההיקשרות הראשוני בין הילד להורה פגוע, כשההורה אינו זמין להעניק לילד את צרכיו הבסיסיים הכוללים גם צרכי ביטחון וסיפוק - יהיה קשה לתקן את העוול במהלך המשך השנים, וליצור מאין את אותו הביטחון שלא היה אז. גם הפרשנות של סיטואציות חברתיות עוברת תחילה דרך הסביבה הקרובה, היא בנויה מקודים תרבותיים שונים, מהשפה, מהמסרים הבלתי מילוליים, דרך תנועות, סיפורים, שירים וערכים.

רגישות לדחייה חברתית יוצרת נזק ארוך טווח לאדם, היא מונעת אותו מאינטראקציות חיוביות שיכולות להעניק לו גם פידבק חיובי, בגלל דפוס ההתנהגות האוטומטי המספר לו שכל סיטואציה תיגמר בדחייה, הוא לא מצליח לייצר את הסיטואציות בהן לא תהיה דחייה מהן יוכל לקבל ערך וביטחון. ולכן הרגישות הזו מכניסה אותו לתוך לולאת סבל אינסופית. יש שיגידו שנוצרת כאן התמכרות לסבל הזה. שכן , תלות יתר, רגישות יתר ופגיעות יתר הם סימני ההתמכרות הראשוניים ביותר.

הצעד הראשון ליצירת חוסן בפני הרגישות הזו היא לנסות להבין היכן פגשנו את הדחייה החברתית בפעם הראשונה. מתי לא היינו "מספיק" עבור מישהו. ניתן לעשות זאת בעזרת מטפל/ת מיטיבים שידעו לחזור עם האדם אל רגעי החושך ולהאיר שם את מה שלא הצליח להיות מואר בימים ההם.

בנוסף, אשת הטיפול המיתולוגית, ביירון קייטי מביאה בכתביה פתרון קסמים שיוכל להוציא את האדם מהלופ הזה אם רק יהיה נאמן לאמת ואמיץ מספיק בשביל להודות בכך. היא מבקשת מהאדם בכל רגע שמופיעה הרגישות לדחייה, ברגעי האמת כשמופיעות המחשבות המונעות או המסרסות, להשתמש בכלי שנקרא הטלת ספק. מדובר בכלי פרקטי וישים מאד שעובד כך: שאל את עצמך - האם אני באמת יודע בוודאות שהנאום שלי יהיה כישלון חרוץ? האם אני בטוח בכך שראיון העבודה הזה יהיה משפיל עבורי? התשובה היא כמובן שלילית שכן כלום עוד לא קרה, והכל נמצא בדפוס ההתנהגות המקודדים מזמן.

יכולת הטלת הספק מייצרת עבור האדם מרווח קטן של נשימה, חלל בו יוכל להיכנס גם משהו אחר מלבד תוצאותיה ההרות אסון של תחושת הדחייה האוטומטית. אט אט עם הטלת הספק יוכל האדם להכניס בחלל הזה גם מילים מיטיבות, תחושות ופרשנות אחרת שיסייעו לו ליצור פיסות קרקע קטנות של ביטחון.

1. גשו לאנשי המקצוע וטפלו בעצמכם. אנשי המקצוע יעניקו לכם את היכולת צעד אחר צעד להחזיר לעצמכם את הביטחון שאתם מייחלים לו ואת היכולת להשתלב חברתית בצורה נורמטיבית ללא רגשות הדחייה והחרדות מהן.

2. אל תימנעו מאינטראקציות חברתיות בגלל הרגישות. הביטו בהן כעל הזדמנות לתרגל את ההבדל בין המחשבה והחרדה המטרימה לבין מה שקרה באמת במציאות.

3. הטילו ספק ללא הרף במחשבות וברגשות האינסטינקטיביים שקופצים בראש. לפני כל מפגש עם פוטנציאל לדחייה, היו עם יד על הדופק ובדקו האם קרה משהו אחר ממה שחשבתם.

4. אל תעשו לעצמכם את מה שאתם מפחדים שיעשו לכם. אל תדברו אל עצמכם בצורה שופטת, מבקרת, דוחה או שונאת. היטיבו עם עצמכם, דברו אל עצמכם דיבור חומל ומכיל, כך תתחילו את השינוי.

5. דומה מושך דומה. הזכירו לעצמכם בכל יום את הסיטואציות החברתיות בהם חשתם פחות דחייה, או לא חשתם בכלל, והעצימו את החוויה הזו, על מנת לשחזר אותה יותר ויותר בימים שלאחר מכן. תתפלאו - זה מצליח.


ברוריה עמאר היא פסיכותרפיסטית ממוקדת טראומה והתמכרויות