יריבות טבעית? מלחמות אחים נוצרות כשההורים מזניחים ומפלים

על רקע הדרמה הפוליטית בארץ, נשמעת יותר ויותר בשיח הציבורי טרמינולוגיה המתייחסת לאזרחי המדינה כאל 'אחים' - התבטאות המבליטה את הקרבה הביולוגית, ההיסטוריה המשותפת והגורל הבלתי נמנע, המאפיינים על פי רוב את היחסים בין ילדים במשפחה.

אחים חולקים DNA, חוויות ילדות, ונידונו לחיות יחדיו, כי 'משפחה לא בוחרים', ומאחים אי אפשר להיפרד. קרבה בין אחים מוערכת במיוחד: בשונה מחברויות 'סתם' או אפילו קשרים רומנטיים, אחינו הם 'דם מדמנו'; ההיכרות עמם היא לרוב הממושכת ביותר- מגיל לידה, במקרה של אחים צעירים; ולרוב אינטימית ביותר, וכוללת מגורים משותפים וחשיפה לפרטים האישיים ביותר של היום יום. בהתאם, אנשים שבילו בסמיכות יתרה, או חוו יחדיו חוויות משמעותיות, מכתירים לעיתים את רעיהם כ'אחים ממש', כמחמאה לאיכות הקשר.

וכך נשכח לעיתים קרובות, שאחים הם גם יריבים טבעיים. מרגע לידתו, מתחרה האח בקודמיו על המשאבים הזמינים בבית: תשומת לב ההורים, זמנם, אהבתם, כספם ועוד. אח הוא קריטריון זמין ומתבקש להשוואה, גם על עוצמת האהדה ההורית וביטוייה, וגם על הישגים ויכולות ('את אחותה הקטנה של טלי? אז איך זה שאת כ"כ גרועה בחשבון?'). בתנאים אלה, הקרבה הכפויה לא תמיד מצמיחה אהבה.

בילדות, בשונה מיחסים עם חברים, ביטויי האהבה, החום והרגש החיובי בין אחים, הם פחות תכופים. האפשרות לבחור חברים המתאימים לנו באישיות או בתחומי הענין, והחופש לשלוט ברמת הזמן והאינטימיות שאנו מבלים עמם, טומנת בחובה יתרונות.

כתוצאה, עבור רוב הילדים, מערכת האלימה ביותר נוטה להיות זו בינם לבין אחיהם. סקרים בארה"ב, אירופה וישראל העלו, שבריונות בין אחים היא הצורה השכיחה ביותר של פגיעה: עד 40% מהילדים סובלים מאלימות אחיהם על בסיס שבועי לפחות. מדי פעם צצות ברשתות החברתיות 'הפעלות' בנוסח 'מה הדבר הכי גרוע שעשיתם לאחים שלכם', ומציפות תיאורים של התעללויות פיזיות ורגשיות חמורות. ילדים נוטים להפגע מידי אחיהם יותר מאשר ע"י הורים, מבוגרים זרים או ילדים בני גילם מביה"ס או מהשכונה.

הנזק שתוקפנות שיטתית מידי אחים מסבה עשוי להיות משמעותי לא פחות מהזנחה ואפילו אלימות הורית. למשל, נמצא שאח בריון מכפיל את הסיכון לפתח בעתיד דכאון קליני ופגיעה עצמית. היחס בין חומרת האלימות והכרוניות שלה, לבין הסיכוי לפתח בעיות נפשיות בבגרות הצעירה, הוא כנראה לינארי (ישר).

הצד האפל של היחסים בין אחים נותר לרוב במחשכים. לפני כמה שנים שמעתי קריאות שבר בגינה, וכשניסיתי להגן על הקורבן מהנער שהפליא בו מכותיו, ענה לי האחרון, 'זה בסדר, הוא אח שלי', והמשיך לבעוט בו. התחושה כאילו אלימות בין אחים היא בלתי נמנעת וחובה להסכין עמה מזכירה את התפיסה כאילו התעללות בנשים היא ענין משפחתי פנימי, שלא ראוי להתערב בו.

פגיעה ברכוש הפרטי, פגיעה בנפש באמירות מרושעות והשפלות נשנות, פרצי אלימות פיזית- התנהגויות שהיו מזעזעות אותנו לו היו מתרחשות בין עובדים במשרד, או בין ילדים בכיתה בביה"ס- מתקבלות בהתעלמות או סלחנות כשהן מופיעות בסלון בין אחים. רבים אינם מודעים גם לנטייה של סגנון התנהגות כזה, המתורגל שוב ושוב בחיק המשפחה, 'לזלוג' למערכות יחסים אחרות ולדרדר אותן. במילים אחרות, העלמת עין מסגנון דיבור פוגעני ומהכאה יומיומית עלולה לקדם את נוכחותו גם בבית הספר ובשכונה.

עם ההתבגרות, נפתחות בפני אחים ואחיות דרגות חופש רבות יותר לבנות לעצמם משפחה משלהם, בהתאם לבחירתם. רבים מפחיתים משמעותית את האינטנסיביות של הקשר עם אחיהם, וביתר שאת אחרי פטירת ההורים והפסקת הארוחות המשפחתיות. קונפליקטים וטינה שעוררה התנהגות מפלה של הורים, לעיתים כזו שניכרה לפני הרבה שנים, עלולים להמשיך לכרסם ביחסים בין אחים, ולהתגלגל בבגרות לעימותים על חלוקת כספים לא-שיווינית או קרבות ירושה. מחקרים מצאו שכיחות לא מבוטלת של ניכור בין אחים בבגרותם, עד כדי ניתוק מגע.

מה עוזר למנוע תהליך כזה של היפרדות בין אחים? מגדר הוא משתנה חשוב: היחסים נוטים להיות טובים יותר עם אחות בכורה, בהשוואה לאח בכור, ובממוצע הקשר הוא החיובי ביותר בין אחיות.

המנבא המובהק ביותר לאלימות בין אחים הוא התנהגות ראשי המשפחה - דהיינו, המבוגרים האחראיים עליהם. טיפול הורי פוגעני- אלים, מזניח או מפלה, מגביר את הסיכוי לקונפליקט ואת הסיכון לבריונות בין אחים. הפקרת ילד להתנהגות אגרסיבית, לעיתים סדיסטית, של אחיו, מבלי שיש לו אפשרות להיחלץ או להתרחק ממענהו, היא עצמה הזנחה מסוכנת. ילדים מחקים את 'רוח המפקד' ואת סגנון השיח שהוריהם מדגימים להם. התנהלות שרירותית, כוחנית, תוקפנית של אבות ואמהות (המכונה 'הורות סמכותנית') קשורה לתוצאות שליליות מבחינת רווחת הילד והישגיו העתידיים בכלל, ומערכת היחסים בינו לבין אחיו - בפרט.

לעומת זאת הורים קשובים, מעורבים, המתנהלים באופן שיוויוני ביחסם לילדיהם, מקפידים על שקיפות ושיתוף בקבלת ההחלטות המשפחתיות, ומדגימים הלכה למעשה כבוד וסובלנות כלפי ילדיהם, מקטינים את הסיכון לקרע שיוביל לפירוק הבית בעתיד.

ד"ר עידית גוטמן היא פסיכולוגית קלינית מבית הספר לפסיכולוגיה, אוניברסיטת תל אביב