"לא לנצל את הסטטוסקופ ושבועת הרופא לשביתה שתוסיף חרדה לעם חרד"

צומת חוסר הוודאות הוא אחד המצבים הכי מלחיצים עבור אדם. במיוחד, כשאין לו שליטה על העתיד הצפוי וכשההתנהלות הקלוקלת, השיח האלים והאטום של האנשים שאמורים לנהל את המדינה, כל זה מרגיש כמו כדור שלג הולך גדל, מדרדר במדרון, עם החמרה וסיכון פתולוגיים.

זהו לא טור פוליטי, אני באמת לא מתיימר. אבל בואו נדבר על מה שקורה בשטח, והעובדה היא שידינו, הפסיכיאטרים, הפסיכולוגים, העובדים הסוציאלים עמוסות לעייפה.

חלקנו עובדים מסביב לשעון בשל הלחץ והחרדה בעם, שמיום ליום נדמה ורק מתחזקים. די אם נסתכל על הסקרים, בהם רוב מוחלט של הציבור, משני המחנות, משוכנעים שאנחנו כפסע ממלחמת אחים.

כל צד נלחם בעקשות ובדבקות מלחמת קיום על השרדות הדמוקרטיה כפי שהיא מצטיירת בעיניו; אין הקשבה, אין הבנה על הצורך בפשרה; אין גדלות רוח של המנהיגים להתעלות ולהקשיב לצו השעה של פיוס; השיח האלים בבית המחוקקים ירד לרחובות; אנשים נלחמים בגופם על עקרונותיהם.

אין צדיק אחד בסדום, אולי פרט לבנו ונכדו של מנחם בגין שצועק: "גוועלד! שופכים את התינוק עם המים. אולי לכן מקומו נפקד מכנסת ישראל. הוא שפוי ורואה נכון את הדברים.

צפיתי בסרט "גולדה" ודומה שיש לי דה-ז'ה-וו לימים טרום מלחמת יום הכיפורים. הייתי ילד אז, וכיום נושק לשישים, אך זכור לי גיוס אבי, קצין בצנחנים, שטס לבסיס היישר מבית הכנסת, כשהטלית עוד מונחת עליו. לא היינו צריכים את ועדת אגרנט כדי לראות את אזלת היד של מנהגינו ומכנסיהם המופשלים של דיין, דדו או זעירא, שהלעיטו את גולדה בסיפורי בדים. גַּבְהוּת לֵב, שחצנות, תמיד איפיינו את מחפשי השררה, אלא שכאן המחיר היה יקר מנשוא. 2,656 קברים ומשפחות שכולות. 7,251 פצועים. 294 שבויים. המספרים דיברו בעד עצמם.

גם עכשיו, כולנו יושבים וממתינים; מנהלים שיגרת חיים מדומה, כאילו הכל כרגיל. ממשיכים בתכנונים המקוריים של חופשת הקיץ השנתית. תחושת חוסר האונים מגבירה את הלחץ. ככל שהימים נוקפים, התחושה האישית הפנימית והקולקטיבית הלאומית מדרדרים מדחי לדחי. הריבית עולה והפכה להיות נשך, המשכנתאות התייקרו באלפי שקלים, הביטחון האישי מופר עם כל אירוע חבלני.

התחושה היא שאיש כבר לא מוגן - גם לא בתל אביב. עיין ערך פיגוע בנאות אפקה, סמוך לבית המרקחת הקבוע של משפחתי. התרגלנו? אני לא חושב שאנשים באמת מתרגלים לזה. הם כן מדחיקים, אבל הגוף מבפנים מבעבע ומערכת העצבים האוטונומית הסימפטתית בהישרדות, תחושה של fight or flight. אלפים מפוטרים מממשרות בענף שמכונה כאן הקטר של המשק - ההייטק; דירות לא נמכרות; אנשים מפחדים לקבל החלטות; מחירי השכירות מרקיעים לשחקים שמעולם לא חשבנו שיגיעו לשם. אז נכון שהחודש האינפלציה היא אפס והנגיד לא העלה את הריבית, אך כיסו הכלכלי של האזרח נשחק ולרבים, ובצדק, אין חרדה גדולה מחרדה כלכלית קיומית.

גם נשיא ארצות-הברית, ראש המעצמה הגדולה בעולם וידידתה הטובה ביותר של ישראל, שאחראית במובנים רבים להמשך קיומנו כאן, לא תורם להרגעה. קובע טון קשה יותר לישראל מזה נגד איראן. לא פלא שהסעודים חתמו הסכם עם איראן ולא עם ישראל, שלא יכולה לספק להם גישה לבית הלבן. אפילו ראש הממשלה הוא פרסונה נון גרטה שם.

אז במצב הנוכחי - משוגע מי שלא חרד. האיזון שלנו מופר, איך לא נהיה חרדים? ואני רואה אותם כל יום מחדש, המספרים רק עולים אבל התסמינים, ביטויי החרדה בגוף ובנפש - זהים: תחושת אי נוחות כללית, בלבול, אי-שקט, יובש בפה, לחץ בחזה, דפיקות לב מואצות - כל אלו הם תוצאה של חרדה במודע, כשאצל חלקנו, שמנסים לשדר "עסקים כרגיל", הסימפטומים מראים על המתרחש באמת בתת המודע.

דילמה, קונפליקט ומצוקה הפכו נחלת הכלל; הפרעות שינה, בעיות ריכוז, סף גירוי נמוך והתפרצויות, בעיות בזוגיות, בעיות במיטה ובתפקוד המיני, דכדוך וחרדה, חוסר עניין או הנאה מדברים שפעם כן אהבנו לעשות, בעיות אכילה. לזה תוסיפו את החום האיום וימי השיתוק הלאומיים. הכאוס בשיאו.

מתי יקום הפוליטקאי הנכון, הדמות הציבורית המוערכת או כל אחד אחר שמילתו נחשבת, ויצעק: המלך הוא ערום. תתעשתו! לאלוהים הפתרונות.

עד אז, אנחנו לשירותכם לטיפול בסימפטומים, אך ידינו כבולות לשנות את הטריגר. העם במצוקה וזו עובדה. זה לא הזמן להשבתת מערכת הבריאות - לא האזרחית ולא הצבאית; זה לא הזמן שלנו הרופאים לעבוד במתכונת חירום; זה לא הזמן לדחות פרוצדורות כירורגיות או טיפולים שאזרחי ישראל המתינו לתורם חודשים. זוהי שעת חירום והעם זקוק לנו מתמיד.

בואו נתעלה ולא נכניס את הפוליטיקה הכאותית בישראל למסדרונות מערכת הבריאות, למרות שחלקנו מאד מאד כואבים. אסור לנו לנצל את הסטטוסקופ ושבועת הרופא ולהכניס עוד חרדה בעם החרד. מי שרוצה להפגין, יותר ממוזמן לעשות זאת, אבל בתום המשמרת.