"האח הגדול" הוא מפורמטי ריאליטי הטלוויזיה המצליחים בעולם. אבל מה בדיוק מושך אותנו הצופים לשם, ואיך זה שתמיד הקרבות הגדולים נסובים סביב אוכל ותקציב?
בראש ובראשונה, חשוב לזכור שמדובר במקום קטן (הרבה יותר קטן מכפי שהוא נראה בטלוויזיה), בלי קשר לעולם החיצון, בלי טלוויזיה, מחשב, טלפון, כלי כתיבה, שעון או עיתון. רק עם אנשים. חדר שינה אחד, חדר שירותים אחד, מקלחת אחת. מצלמות בכל מקום, כולל בשירותים.
מטרת צוות ההפקה היא ליצור "אקשן" מתמיד והם מאוד מיומנים בכך. הם בוחרים את הדיירים כמו פאזל. כל משתתף משקף אצל רעהו דמויות מהעבר, מעלה שלדים חבויים, טראומות ילדות, קווים אדומים - כל אלה נוגעים במקומות הכי רגישים. עוצמות הרגשות הן אדירות, התהליכים דינאמיים והמציאות בחדר "האח הגדול", עולה על כל דמיון. צופי התוכנית מזדהים עם התהליכים שעוברות הדמויות. רואים בהם את עצמם או את הסובבים אותם. וגם הם נסחפים ומפתחים רגשות. יש להם חברים חדשים שמלווים אותם עשרים וארבע שעות ביממה.
חלק ממשתתפי התוכנית מוגדר בספרות המקצועית כבעלי אישיות Cluster B, דהיינו: מוחצנים, עם צורך בחיזוקי אגו תמידיים, מתקשים בביקורת או כישלון, טוטאליים, אנשי שחור ולבן, בעלי סף גירוי נמוך ונטייה להתפרצויות, בעלי סבילות נמוכה לחרדה, זקוקים לחידושים וגירויים אינסופיים ומתמידים. רובם מגיע מתוך קונפליקט נפשי באותה נקודת זמן, בתקווה שהתוכנית תפתור אותו.
המשתתפים נמצאים בפרק זמן בחיים בו הם משוועים לחוויה עוצמתית נדירה, לחשיפה עד התערטלות טוטאלית של סוד כמוס שנצרו, לבריחה משעמום החיים הבנאליים שחווים, לפרוץ תקיעות בחייהם האישיים והתעסוקתיים, להכנס ולצאת אחרים לגמרי, לזכות בקטרזיס אישי עמוק, לזכות במחילה ותיקון, למצוא עצמם ולאהוב את שמצאו, למצוא אהבה וריגוש, ואיך לא, לפתוח דף חדש ולהגשים חלום.
לכל המשתתפים חלום דומה
לכל משתתפי האח הגדול חלום דומה: התקווה שדרך השתתפות בתוכנית הריאליטי המצליחה בישראל ישתנו חייהם במהירות והם יהפכו לכוכבים. הם מתאהבים בפרסום ויעשו הכול כדי להישאר באור הזרקורים. אלא שבמציאות, לרוב כשחולפות 15 דקות התהילה הם מתקשים לחזור לשגרת החיים המשעממת והאפרורית.
כל יום בבית משול לשנה בחוץ. הקצב מהיר ודינמי - fast forward. התאהבות ומשיכה קטלנית ברגע, פרידה כעבור יומים כי היחסים מיצו עצמם (רוי ולין כדוגמה בעונה הנוכחית). חברויות "עומק" בשנייה שמתהפכות לשינאה יוקדת מדומה לקראת ההדחה כשעומדים בצוותא לבחירת הצופים. תחושה הישרדותית שאתה שווה רק אם אתה זוכה לאהבת הקהל ואתה כל הזמן במבחן כששעון החול מנגד והתליין בקצה המדרגות. שוכחים את המצלמות שנמצאות בכל מקום. העולם הקיומי נתון בין קירות הבית. אין חיים בחוץ, וממילא אף אחד לא רוצה לצאת.
הגוף נמצא במצב הישרדותי
חשוב להבין שהגוף נמצא במצב הישרדותי. מערכת העצבים האוטונומית הסימפטטית עובדת שעות נוספות במצב fight or flight (הילחם או ברח). מאבקי המזון הופכים להיות קריטיים והאוכל הופך להיות גורם קיומי, מעין סימון טריטוריה של מעמד בתוך השבט. קחו את סתיו לדוגמא, הדמות שעולם אוהבים לשנוא, שרצתה בסך הכל חבילת פתי בר שעולה 8 שקלים, ואמנם קיבלה אותה אבל אחרי קרב צעקות ממושך. זאת בעוד השאר מעשנים ללא הפסקה, כשחפיסת סיגריות אחת עולה למעלה מ-30 שקלים.
המאבק על התקציב יוצא מפרפורציות וגורם לדרמות אישיות ובין אישיות. מלחמה, איבוד עשתונות ושליטה עצמית. צרכים בסיסים הופכים למלחמת עולם, בה הכל כמעט כשר. שוקולד הוא לא רק שוקולד - הוא מלחמת קיום, לחיים בבית או למוות עם הדחה מחוץ לגבולות המרווח הקיומי החדש. תקציב האוכל מסמן בעצם את המרחב והגבולות ומהווה דרישה להכרה באוטונומיית העצמי. ובמלחמה כמו במלחמה, הכל כשר - הצעקות, הקללות, המריבות, המילים הפוגעניות מתחת לחגורה. אפילו הבריתות והפילוגים. בסוף, זקנת השבט תבכה בחדר האח הגדול מול מצלמה ותגיד: "אני מתביישת שילדיי צפו בי מתלהמת כמו בהמה".
הזירה של רומא וקרבות הגלדיאטורים, כדי להרוות את צימאון הצופים המריעים לדם, הוחלפו בעידן המודרני המתוחכם והמעודן בקרבות עזים של יצרים קדמוניים לחיים או למוות. או על שוקולד.