דיכאון זה לא דיכ. אל תהפכו את המחלה הזו לחמודה

לפי התגובות לרשימה הקודמת, למילים באמת יש כוח. עשרות הודעות ומיילים שקיבלתי ציינו כמה חשיבות יש למילים, ואיזו השפעה שלילית יש לשימוש שגוי במושגים פסיכולוגיים ביום יום. זה לא שכולנו צריכים עכשיו לצנזר את עצמנו ולהפוך למשטרת הפוליטיקלי קורקט, כי אף אחד מאיתנו לא יכול למנוע שינוי בשפה. אבל אם נשים מעט יותר לב לאופן שבו אנחנו אומרים דברים מסוימים, ולהשפעה הסביבתית של זה, אולי נשתמש במילים באופן אחר.

הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר הסביר את המובן מאליו שלכל אדם יש אחריות על מעשיו - חלק מהמעשים שלנו הוא בחירת המילים שלנו - אבל לא רק כלפי עצמו, אלא גם כלפי החברה. אנחנו לא יודעים אף פעם מי עומד מולנו ועם מה הוא מתמודד, ולכן יש חשיבות יתרה לצורה בה אנחנו משתמשים במושגים פסיכולוגיים.

יכול להיות שהחוויה האישית של אדם מסוים היא "טראומטית", אבל אם הוא מתאר את זה למישהו שבאמת סובל מטראומה, מבלי שהוא יודע, הוא עשוי לפגוע פגיעה עצומה. מעבר לכך, השימוש השגוי עלול להוזיל את החוויה של אחרים ולקבע מצב של סטיגמה חברתית. "כולה החלקת במדרגות אחי, מה הטראומה?", ואם מי שהחליק במדרגות זוכר איך הוא היה צריך לברוח במנהרות במוצב בדרום לבנון בזמן הפצצה? תחשבו על זה. בינתיים, הנה עוד חמישה מושגים שכדאי להשתמש בהם בצורה הנכונה.

חרדה היא אולי המושג הטריקי ביותר ברשימה הזו, בעיקר משום שהיא מאוד נפוצה. מדובר בקבוצת הפרעות רחבה למדי המשפיעה על ילדים, מתבגרים ומבוגרים, הכוללת בין השאר הפרעת חרדה מוכללת, חרדה חברתית, הפרעת פאניקה ועוד.

על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי היא ההפרעה הנפשית הנפוצה ביותר, כאשר למעלה מ-260 מיליון אנשים בעולם סובלים ממנה. העובדה שהיא נפוצה כל כך גורמת גם לשימוש התכוף במושג חרדה, בחלק גדול מהפעמים באופן מוצדק ומדויק, אבל לא תמיד, וחשוב לשים לב לכך. כמעט כל אדם שני שפונה אלי לטיפול מתחיל ב"יש לי חרדה...", הרבה פעמים זה קורה משום שכל דבר שמפחיד אותנו או מעורר חוסר נוחות מתויג באופן כמעט אוטומטי כחרדה, כאילו אסור לנו יותר לפחד , להתרגש או סתם לדאוג.

אם מחר יש לכם מצגת סופר חשובה במשרד ואתם לא מצליחים לישון, זה לא בהכרח אומר שאתם סובלים מחרדה. אם אתם מרגישים חוסר נוחות באירועים המוניים, זה לא בהכרח אומר שאתם סובלים מחרדה. אם אתם קצת עצבניים כי אתם צריכים לקבל מהרופא תשובות לבדיקה חשובה, זה לא בהכרח אומר שאתם סובלים מחרדה. אם ניסיתם לחצות את הכביש ורוכב קורקינט בלי קסדה כמעט דרס אתכם ונורא נבהלתם, גם זו לא בהכרח חרדה. אחת השאלות הבסיסיות היא, מה מבחין בין התגובות שלנו למצבים השונים האלה, ומתי מדובר בתגובה נורמטיבית ומותאמת, ומתי לא.

חלק ממה שעוזר להבין את זה הוא ההבדל בין פחד לחרדה. פחד הוא תגובה נפשית וגופנית לאיום קונקרטי. חרדה היא מעין תגובת פחד על סטרואידים, שאינה נובעת מאיום ממשי, אלא מהציפייה לאיום. זה הבדל חשוב ומשמעותי משום שהוא מסביר שחרדה, בניגוד לפחד, היא תגובה לא מותאמת לסיטואציה.

חרדה כוללת ארבעה היבטים של סימפטומים: 1. רגשיים (למשל חוסר ריכוז ובלבול, חווית פחד קיצוני, אי שקט) 2. גופניים (למשל קוצר נשימה, עליה בדופק ובלחץ הדם, כיווץ שרירים, רעד, הזעה) 3. קוגניטיביים (למשל תחושה ש"אנחנו משתגעים", מחשבה שאנחנו הולכים למות, מחשבות קטסטרופליות כמו "זה לא ייגמר לעולם") 4. התנהגותיים (למשל הימנעות ממקומות בהם נחוותה חרדה בעבר, קיפאון). חרדה היא חוויה כוללת ומקיפה, שמשפיעה באופן עמוק על חיי היום יום ופוגעת בהם. אם התגובה שלכם היא לאירוע ממשי והיא חולפת בתום האירוע, היא תגובה נורמלית לגמרי והיא לא תגובה חרדתית. לעומת זאת, אם היא מופיעה ללא איום קיים אלא מהציפייה לו, והיא מתמשכת ואינה חולפת, יש סיכוי שמדובר בחרדה.

"איזה דיכאון, טרגדיה אמיתית, פתאום לאור היום נגמרה לי השקית", מעולם כנראה לא היתה פרסומת מזלזלת כל כך. אין כמעט אדם שלא אמר "אני בדיכאון", ובעצם התכוון לתאר מצב יום יומי שבו הוא מרגיש רע, מצוברח, מוטרד או עצוב. מבלי לזלזל בחוויה הרגשית של אף אחד, זה שלא הצליח לכם משהו שניסיתם, שנשרפה לכם החביתה או שפספסתם את האוטובוס זה לא כיף, אבל זה ממש לא דיכאון.

דיכאון הוא מחלה שיש לה השפעה נפשית וגופנית, בדרגות חומרה שונות בין בינוני ועד למסכן חיים. בין המאפיינים של דיכאון אפשר למצוא (אך לא רק) תחושת עצבות או מצב רוח ירוד, אובדן עניין והנאה מפעילויות שהיו מהנות, שינויים בתיאבון (לשני הכיוונים), הפרעות בשינה (מחסור או שינה יתרה), חוסר אנרגיה או תשישות, תחושת חוסר ערך ואשמה, הפרעות בחשיבה ומחשבות על מוות. לא כל המאפיינים חייבים להופיע, אבל חייבים להופיע למשך שבועיים לפחות. זה לא דבר חד פעמי שהופיע יום אחד ונעלם למחרת.

מוות של אדם אהוב וקרוב או התפרקות של מערכת יחסים הן חוויות קשות, שמלוות בעצב, ותחושת אבל ועצבות הן תגובות נורמליות לחלוטין. יחד עם זאת, גם במצבים כאלה לא תמיד יהיה נכון להשתמש עבור עצמנו במילה דיכאון, משום שלמרות שחלק מהמאפיינים יכולים להיות דומים, להיות עצוב זה לא כמו להיות בדיכאון (אם כי מצבי אבל יכולים, פוטנציאלית, להתפתח גם לדיכאון). דיכאון הוא תופעה שצובעת את העולם כולו, אינה בהכרח קשורה לאירוע מסוים ונמשכת תקופה ארוכה. אם יש לכם פגישה מעצבנת בעבודה היום ולא בא לכם לצאת מהמיטה, זה לא דיכאון. זה גם לא דיכי. אסור להפוך דיכאון לדבר חמוד.

השיר "Manic Depression" של ג'ימי הנדריקס שיצא ב-1967 מתאר חוסר ודאות על רקע רומנטי ואת רכבת ההרים הרגשית שיכולה להתלוות לכך. זה לא נעים, אבל זו לא הפרעה נפשית ולא משהו שבהכרח מצריך טיפול מסוג כלשהו. הפרעה דו קוטבית (שבתרבות הפופולרית נהוג היה להתייחס אליה כדיכאון מאני) נתפסת כשינויים במצב הרוח או מעבר חד בין ימים טובים לימים פחות טובים, שגם זה דבר נורמלי לגמרי ולא יוביל אף אחד לטיפול. המציאות, שוב, אחרת לגמרי.

הפרעה דו קוטבית היא למעשה קבוצת הפרעות המאופיינות על ידי אפיזודות של דיכאון ואפיזודות מאניות, ולא כאלה שנמשכות יומיים שלושה. אפיזודות מאניות כוללות (בהכרח) מצב רוח מוגבר או עצבני באופן מתמשך, ופעילות או הפניית אנרגיה מוגברות או מכוונות מטרה, אשר נמשכים לאורך שבוע רצוף לפחות; מתלווים לכך הערכה עצמית מופרזת, מיעוט בשינה, דברנות יתר, מעורבות בהתנהגות בעלת פונטציאל לנזק ועוד.

אפיזודות דיכאונית הן לרב תמונת מראה, אך לא בהכרח ולא תמיד, והן יכולות להיות מאופיינות גם בעצבנות. הפרעה דו קוטבית עשויה לכלול אפיזודות של מאניה או היפומאניה ואפיזודות של דיכאון באופן שחוזר על עצמו, אך לא בכל המקרים תופיע אפיזודה דיכאונית. הפרעה דו קוטבית דומה לגלי מצב הרוח שלכולנו יש בערך כמו שמטוס דומה ליאכטה.

מישהו שאתם מכירים עשה משהו חריג ויוצא דופן? איזה פסיכוטי. הסרטון של ההוא שקופץ מהגג של עזריאלי? פסיכוטי. נדמה שהמושג פסיכוטי, ביום יום, משמש פשוט גרסה מוקצנת של "משוגע" (שזו מילה לא מוצלחת באופן כללי לתיאור של בני אדם) ותיאור של כל אדם שמשהו בהתנהגות שלו נראה לא רציונלי.

המושג הנכון לשימוש הוא פסיכוזה, והיא אינה הפרעה בפני עצמה ולא מתייחסת לסתם התנהגות לא רציונלית. המושג פסיכוזה מתאר למעשה מצב נפשי המתאפיין באחד או יותר מבין דלוזיות, הלוצינציות, דיבור וחשיבה לא מאורגנים, התנהגות מוטורית חריגה או לא מאורגנת וסימפטומים שליליים (הכוונה בסימפטומים שליליים היא נסיגה ו"פחות" - פחות רגש, פחות דיבור, פחות עשיה וכו'). בין ההפרעות והמצבים הגורמים לפסיכוזה אפשר למצוא מחלות גופניות או הפרעות נפשיות כמו סכיזופרניה או הפרעה דו קוטבית או שימוש בסמים או תרופות מסוימות.

"רק בגלל שאתה פרנואיד, זה לא אומר שהם לא רודפים אחריך" כתב ג'וזף הלר (מלכוד 22), וצוטט בתחילת שנות ה-90 על ידי קורט קוביין (Nirvana, Territorial Pissings). מאז נראה שכולם הפכו לפרנואידים, גם אם אף אחד לא רודף אחריהם.

המושג הזה משמש לתיאור מצבים שמעוררים אי נוחות, דאגה, חרדה או אפילו מבוכה, או סתם אדם עם מודעות אישית וסביבתית שהיא מעט מעל הממוצע. מישהו נתן לכם לשמור על התינוק שלו ואתם פוחדים שמשהו יקרה? "אל תהיו פרנואידים". חושבים שתקועה לכם פטרוזיליה בשיניים בזמן הדייט? "אל תהיו פרנואידים". וכמובן, תחושת הפחד האוחזת בכם בכל מעבר גבול, גם היא לא פרנויה.

במקור, המושג פרנויה מגיע גם הוא מיוונית ופירושו הוא "ליד המיינד", והוא שימש כתיאור כללי לכל מצב של הפרעה נפשית. בקיצור, יצאת מדעתך. היום פרנויה היא הפרעת אישיות ומוגדרת כ"חוסר אמון חריף וחשדנות כלפי אחרים כך שמניעיהם מתפרשים כמרושעים". אין כאן שום דאגה שמשהו רע יקרה. הכוונה היא לפרשנות של אירועים, אמירות והתנהגויות של אחרים ככאלה שבבסיסים תמיד יש אינטרס מרושע שמניע אותם. למשל, מאחורי מחמאות שנותנים תמיד מסתתרת ביקורת או שטעויות תמימות הן לעולם לא כאלה ומסתתרת מאחוריהן כוונה זדונית. הפרעת אישיות פרנואידית היא לא סתם דאגה שמישהו רודף אחריכם, היא בטחון מוחלט לא רק בזה שרודפים אחריכם, אלא שגם מתעבים אתכם ומנסים להזיק לכם בכל דרך אפשרית.

שפה, כמו שאמרנו, היא דבר חי ומשתנה. באופן טבעי, חלק מהשינוי הוא חדירה של מושגים מקצועיים משדות שונים לשפה היום יומית שלנו, ועקב כך לפעמים גם שינוי המשמעות שלהם. זה בסדר, זה תהליך טבעי שגם אם היינו רוצים אף אחד מאיתנו לא היה יכול לעצור. יחד עם זאת, כדאי לנו בכל זאת לשים לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות שיש להן משמעות מקצועית, מכמה סיבות.

הראשונה היא שאם נשתמש במונחים שיש להם משמעות בצורה לא נכונה, המשמעות הזו תישחק והם יהפכו בסופו של דבר לריקים מתוכן. אם כל החוויות מעוררות חרדה לצורך הדוגמה, אז כל החוויות שוות, וזה קצת מרוקן את המושג. הסיבה השניה היא שהמילים שאנחנו בוחרים להשתמש בהן הרבה פעמים מעצבות את החוויה שלנו. נכון, אפשר להגיד שזו סמנטיקה, אבל תתפלאו לגלות כמה לסמנטיקה הזו ולסיפור שאתם מספרים לעצמכם יכולה להיות השפעה על איך אתם מרגישים. אם תספרו לעצמכם כל הזמן שאתם בדיכאון, בסוף תהיו בדיכאון. אבל אם תספרו לעצמכם שהיום קמתם עצובים כי אתמול חוויתם דחיה או פרידה או סתם שמעתם סיפור עצוב, תוכלו לזכור שזה גם בסדר להיות עצובים ושזה עובר. הסיבה השלישית היא חברתית תרבותית - אם נשתמש במושגים מקצועיים לתיאור חוויות יום יומיות בצורה לא נכונה, לא רק שהם יישחקו, הם גם יקטינו ויצמצמו את החוויה של מי שחווה את המשמעות האמיתית של אותם מושגים.

אם אתם בדיכאון בגלל שקית ביסלי, מה בדיוק אתם חושבים שמרגיש אדם שסובל מדיכאון מז'ורי? אם חבר שלכם שלא אוהב מקומות צפופים ורועשים ולא רוצה לבוא איתכם למסיבה, איך בדיוק אתם חושבים שיתנהג אדם עם הפרעת אישיות אנטי סוציאלית?

המילים שאנחנו בוחרים משפיעות לא רק על החוויה שלנו, הן משפיעות גם באופן ממשי על העולם ועל הסביבה שלנו. על העולם אנחנו לא יכולים לשלוט, אבל על בחירת המילים שלנו אנחנו כן, אז בואו ננסה להשתמש בהן בחכמה ובצורה הנכונה. ואם אתם חווים קושי משמעותי ולא מצליחים להתמודד איתו לבד, אתם לא צריכים להיות לבד וכדאי לפנות לטיפול.