רוצים לגדל ילדים מצטיינים? יופי. עכשיו תקשיבו לפסיכיאטרית הזו

אם נלך לפי ההגדרה, מצויינות היא מכלול התנהגויות ופעולות החותרות לשיפור מתמיד ומאפשרות את מיצוי הפוטנציאל האישי על מנת להגיע לתוצאות הטובות ביותר שאפשר. אבל מה הם בעצם הגבולות של כל אחד מאיתנו ואיפה עובר הגבול הדק שבין לעודד למצוינות אפשרית לבין הפעלת לחץ להגיע לתוצאות שהן בלתי אפשריות?

המצוינות מדברת על השגת יעדים סובייקטיביים שאנחנו מציבים לעצמנו - תעשה הכי טוב שאפשר.... ההשתתפות היא כבר ניצחון... ", כאשר הדגש הוא על הדרך ולא על המטרה והתגמול הוא פנימי - הנאה, סקרנות, הגשמת יעד שהוצב. ומכיוון שיש מקום לשיתופיות (בניגוד לתחרות) יש גם ערך מוסף חברתי כחלק מהתהליך.

אולי כאן המקום לחדד את ההבדל בין מצוינות להצטיינות. הרבה פעמים מדברים על מצוינות אך בפועל מתכוונים להצטיינות הקשורה קשר ישיר לתחרותיות - המצטיין יהיה במקום הראשון משום שאחרים יהיו במקומות נמוכים יותר- לא בהכרח כי המצטיין הוא אכן הכי טוב באופן מוחלט אלא כי הוא הכי טוב ביחס לאחרים שהתמודדו מולו. בהצטיינות בניגוד למצוינות אין ראיה של הדרך אלא רק של המטרה. (כמו בציונים או תחרויות למשל).

חשוב לשים דגש דווקא על מצוינות ולא על הצטיינות תוך שמירה על ערכים חשובים לא פחות- קבלת השונה, שיתופיות, אחריות חברתית. מבלי לבטל את ההנאה הרגעית שיש בהצטיינות.

המניע למצויינות נחלק לשניים - גורמים חיצוניים ופנימיים. החיצוניים הם ברורים. כבוד, פרסום, כסף, רצון לרצות את הסובבים בעיקר ההורים. מדובר בהישג שיכול להיות חד פעמי, אין בו בטחון של ממש אבל כחוויה זו כמובן חוויה חיובית.

הגורמים הפנימיים הם תחושת המסוגלות והערך העצמי, כמו הנאה, התרגשות, סקרנות, התקדמות ביחס לעצמך, הגשמת חלומות. אנחנו מונעים מתוך רצון לייצר משמעות עבורנו, ובשלבים שונים של החיים המשמעות הזו יכולה להשתנות ועמה המטרות.

וויניקוט חקר שנים ארוכות את הנושא ופרסם שורה של מאמרים העוסקים בהתפתחות "העצמי"- אותו גרעין בתוכנו שמניע אותנו, שמחזיק את התחושות, הרצונות, והיכולות. כאשר הילד נדרש לאורך זמן להתאים עצמו לצרכי הסביבה (במקום שהסביבה תתאים עצמה לצרכי הילד) מתפתח (באופן לא מודע) שיריון המגן על הילד ומייצר "אני כוזב" שלא מאפשר חשיבה יצירתית וביטוי של הצרכים והרצונות שלו באופן אותנטי, כי אם ניסיון מתמיד לרצות את הסובבים. במצב כזה כישלון יכול להביא להשלכות קשות ויכולות להגיע בקצה עד כדי שקיעה לדיכאון ו/או חרדה.

דחיפה למצוינות שאינה הולמת את הכישוריםשל הילד תובילבסופו של דבר לכישלונות חוזרים, עם תחושה של אשמה וערך עצמי ירוד. "אני אף פעם לא עומד בציפיות ומאכזב, ואם אני מאכזב, ההורים שלי לא יאהבו אותי ואולי אני בכלל לא ראוי לאהבה אם אני לא מצליח". בגילאים הצעירים אכזבה של ההורה משמעה ערעור של כל הבסיס הקיומי כיון שהילד תלוי בהורה לעצם קיומו.

בעידן הטכנולוגי בו אנו חיים, אנחנו חשופים פעמים רבות ל"משפחות המושלמות" בטיולים של שבת עם תמונות מגניבות ברשתות החברתיות, או לאמא "המושלמת" שאופה את העוגות הכי "שוות". גם הילדים שלנו חשופים ל"הצגות" משלהם ברשתות החברתיות, להם אין עדיין את ה"פילטרים" שיש למבוגרים ומבחינתם לא להיות כמו הילדים שהם רואים ברשת זה כישלון, בפרט אם המשפחה מאוד דוחפת למקומות האלו והילד לא באמת מסוגל או רוצה.

לצערנו אין "מתכון" או מרשם שאפשר לעקוב אחריו בקפדנות ולהצליח, אבל מה בכל זאת הכלים שאני יכולה לנסות ולצייד אתכם בהם כדי לנסות ולהביא את הילד להיות הכי טוב שהוא יכול מבלי לגרום נזק?

1. לעצור בכל נקודה ולחשוב האם הילד רוצה או "אני ההורה" רוצה. אנחנו כהורים חייבים לעצור רגע ולחשוב - האם אנחנו רוצים שהילד יצטיין בכדורגל או יהיה מפורסם כדי להגשים את החלומות שלנו? כדי לתת לנו את ההנאה והסיפוק הנרציסטיים של "שלוחה שלנו" שמגיעה להישגים? אגב, גם במצבים ה"שליליים"- ילד עם בעיות חברתיות שמעוררות בנו כהורים חרדה או שחזור של קשיים שחווינו אנחנו בילדות, חשוב לעצור בכל פעם ולהזכיר לעצמנו שהילד שלנו הוא אדם בפני עצמו, עם יכולות, רצונות ואתגרים משל עצמו ומטרתו אינה לספק את הרצונות והצרכים שלנו.

2. לשוחח עם הילד באופן כנה ובגובה העיניים על מה היה רוצה ומה מפריע לו. להיות קשובים לילד שאומר שלא רוצה להמשיך בפעילות מסוימת- חשוב להבין מה לא מוצא חן בעיניו ולמה לא רוצה להמשיך- האם בגלל שלא מצליח? האם כי חברים שלו עזבו? האם מרגיש לא בנוח עם המדריכים? האם בגלל שגילה שלא מעניין אותו? האם חושש מכשלון?

אם הילד עומד בסירובו או לחילופין ממשיך ועושה בחוסר חשק מופגן זה הזמן לעצור, להדגיש לילד שאנחנו אוהבים אותו בכל מקרה ולחשוב על אפשרויות אחרות.

3. לעודד את הילדים לא לוותר למרות כישלונות ולחזור על כך שאנחנו שם בשבילם ואוהבים אותם גם אם נכשלים או לא מצליחים. הציפיה שלנו מהילד להצטיינות עוברת אליהם גם ללא מילים. ולכן חשוב לשים את כובד המשקל על הדרך ופחות על התוצאה. ואם הילד הוא זה שרוצה ודוחף- התפקיד שלנו להיות ב"נבחרת המעודדות"- ללוות, להסיע, לחזק, לעזור אבל עם עין פקוחה ולדעת לעטוף גם בכישלון.

4. כישלון ואכזבה הן לא מילים גסות. לחנך להתמדה בדגש כי מה שחשוב זה השיפור- הדרך ולא בהכרח להיות "מקום ראשון". לזכור שמכישלון ותסכול ניתן לצמוח ולקבל את הכלים להתמודדות והצלחה.

5. לתת לילד להיחשף למגוון רחב ככל האפשר של עולמות תוכן על מנת שיוכל לבחור מתוכם את מה שהכי מתחבר אליו ומעוניין בו. אם אנחנו רואים שהילד טוב בציור, לנסות להעשיר בנקודה הזו, שיתנסה במגוון חוגים ומעגלים שיפתחו את הסקרנות הטבעית שלו ויעזרו לו להתכוונן למה שהכי "מדליק" אותו.

6. להתגאות ולפרגן להצלחות, גם אם קטנות וללמוד לייצר רגעים של ביחד בתחום בו הילד מתעניין.

7. דגש על הקניית יסודות ערכיים ובוני בטחון. תעודת בגרות אפשר להשלים גם בהמשך, אבל את היסודות שאנחנו מקנים להם לא ניתן. על הדרך כדאי גם להזכיר לילדים שכוכבי רשת וכוכבים בכלל יש בודדים, ולא כל מה שאנחנו רואים ברשתות החברתיות אכן משקף מציאות.

8. לשים לב ל"נורות האדומות". במצבים של תחושת ערך עצמי ירוד וכישלון, עלולות להופיע בעיות בהערכת המסוגלות, בעיות חברתיות ועד למצבים של דכאון וחרדה. אז מתי נדלקות הנורות האדומות?
בכל מצב שבו יש שינוי בשגרה של הילד. אם מדובר בהפרעות שינה, ירידה בלימודים או סירוב ללכת לבית הספר, הסתגרות, הפסקת פעילויות שבעבר נהנה מהם, עצבנות ורגזנות, מצב רוח ירוד, שינויים בהרגלי התזונה, עיסוק מוגבר במראה החיצוני, הימנעות מאכילה או דיבור בציבור/כיתה. כל אלה תסמינים שדורשים בדיקה מעמיקה יותר משום שיכולים להצביע על תסמיני דכאון ו/או חרדה אצל ילדים וכמובן דורשים התייחסות אמפטית ומכילה ובמידת הצורך גם סיוע מקצועי.

9. לתת להם את התחושה שאנחנו אוהבים אותם ומעריכים אותם בדיוק כמו שהם. גם אם הם תלמידים פחות טובים, כדורגלנים גרועים ועם שתי ידיים שמאליות. בסופו של דבר הם ימצאו את דרכם והם תמיד ישארו הילדים שלנו.

ד"ר טלי שמואלי היא פסיכיאטרית ומנהלת תחום בריאות הנפש במחוז השרון במכבי שירותי בריאות