ראיתי שם עיניים מופתעות, דאוגות, בוחנות, מצפות, חוששות.
ראיתי גם רווחה, רגיעה ונשימה עמוקה.
ראיתי את העין הדומעת למראה הילדים שהפכו לנסיינים, שהיו אלו שהחזיקו את הצופים בתכנית צמודים אל המסך.
הדריכות עברה, אני יכולה לשער, בכל בית, בגופו של כל הורה שצפה לכמה דקות בסיטואציה המפחידה כל כך. הסיטואציה שמאיימת על שלום ילדיו, זו שאין לו שליטה עליה, זו שעלולה להתרחש כאשר הוא לא לידם.
הפחדים קמים לתחייה
הצוות ידע שאלו אנשי הפקה ושחקנים, כך שהם היו נינוחים, צופים בסקרנות במה שיתרחש. הילדים לא ידעו שמנסים אותם, הילדים לא ידעו שהם עומדים במבחן. מה שכן, הילדים האלה חוו רגעים של מתח, חשש, שאלה, דאגה. מה קרה להם בגוף באותם רגעים? עם מה זה הפגיש אותם, מה זה אולי עורר או הותיר? על הפנים של חלקם ניתן היה לראות את המתח שהמצב מעורר בהם.
ואנחנו, הקהל, צופים בעניין, בסקרנות, אולי אף במציצנות באותן הסיטואציות שהן בדרך כלל נעלמות אותם המקרים ששומעים עליהם בדיעבד, שמכירים אותם בדימיון, בפחד הגדול, והנה כאן הם קמים לתחייה.
ההורים ככל הנראה השאירו את ילדיהם סמוכים ובטוחים שהם מוגנים ולא ידעו שבעצם עורכים עליהם ניסוי. וכעת הם מתבוננים בצילומים, בפעם הראשונה רואים את ילדיהם עומדים במצב המפחיד כל כך, כאשר הם לא שם לידם, לשם מה? מה הדבר הזה לימד וקידם מלבד את אחוזי הצפייה?
האתגר הזה נראה כדרך יעילה להחזיק את הצופים בתוכנית בכסות של מטרה לימודית ומקצועית. יש אינספור דרכים ללמד הורות - באופן יצירתי להזמין הורים לתהליך של למידה ומודעות עצמית. הדרך של מבחן ושל תחרות אינה דרך המקדמת למידה אישית מאחר והיא מקדשת את התוצאה - מי טוב יותר. הדרך הזו רק בוחנת מי יותר לעומת האחר, מבלי לקחת את כל הפרמטרים של משפחת המוצא, גיל ומהלך חיים של כל הורה.
יש הרבה מה ללמוד על הדרך ההורית, לראות את המחירים והרווחים שבהתנהלות מסויימת ולבחון האם נחוץ שינוי ומהו השינוי הנחוץ.
אילו מחירים ישלמו או משלמים כבר הילדים וההורים בתכנית?
הורים עושים את הכי טוב שהם יכולים, מתוך מסע החיים שלהם ומה שאספו בדרך - חוויות ועמדות שהתהוו במהלך חייהם. במפגש עם ילדיהם במשפחה אשר הקימו, הם יכולים להתחיל תהליך של בחינה ובדיקה לגבי כל אותן עמדות אשר הביאו עימם, האם הן מתאימות, האם הן משרתות את המטרות שלהם כהורים. תהליך כזה עשוי לאפשר להם לעשות שינוי ולהכניס לדרך בה הם מתנהלים עם ילדיהם, תובנות ודרכים חדשות אולם, לא מתוך גינוי ופסילה כמי שלא ניצחו בתחרות.
אילו מחירים ישלמו או משלמים כבר הילדים וההורים שלקחו חלק בתכנית? זאת לבטח לא נדע כעת ונוכל רק לשער. נותר רק להביע תמיהה על הבחירה של אנשי מקצוע לתת יד לפעילות מסוג זה. למידה שווה שתעשה מתוך התבוננות של האדם על עצמו ביחס לעצמו ולא בהשוואה לאחרים ובוודאי, שלא לשאוב הערכה על פועלו מתוך זה שגבר על אחרים בתחרות.
יהודית אוליבר היא מדריכת הורים בכירה מטעם מכון אדלר