בימי המהפכה התעשייתית, כל המרקם החברתי והתעסוקתי תוכנן ועוצב בקפידה כדי לגרום לאנשים להבין שהם עובדים כדי לשרת חלק ממשהו גדול יותר - המשפחה, מקום העבודה, החברה, המדינה. בעשורים האחרונים, יותר ויותר אנשים מבינים כמה חשוב לשים את עצמם במרכז, לדאוג לעצמם ולאהוב את עצמם, גם כדי שיוכלו בהמשך להעניק אהבה ודאגה לכל השאר.
לפני שנגיע לעיקר, כדאי להדגיש שגם בעינינו וגם על פי מחקרים מדעיים רבים, מדובר במגמה מבורכת וחשובה, שהופכת את החיים, על פי רוב, לבריאים, יציבים ומאוזנים יותר. גם הסופרת שרון קייזר ציינה בספרה "ניסוי האהבה העצמית" כי "בין אם רוצים להגיע לירידה במשקל, להשיג את עבודת החלומות, למצוא את הנפש התאומה או לצאת מחובות, הכול מתחיל ונגמר בלאהוב את עצמנו ולקבל את עצמנו".
אז נכון, לא קשה להבין את החשיבות של האהבה העצמית במסע לשיפור החיים שלנו ושל אלו שחשובים לנו. זה הכול טוב ויפה בתיאוריה, אבל בפועל, נראה שדווקא בשנים האחרונות, טרנד האהבה העצמית צמח לממדים שאצל חלק מהאנשים גובלים באובססיה. כיום, רבים מרגישים שהם חייבים לאהוב ולקבל את עצמם בכל מצב ושגם החברה חייבת לעשות זאת, ללא תנאים ותמיד.
בודדים, לחוצים ומתוסכלים
במגזין טיים סיקרו בהרחבה את התופעה הזאת וניסו להבין למה דווקא בימים שבהם מהללים כל כך את האהבה העצמית, אנשים מרגישים, באופן די אבסורדי, בודדים, לחוצים ומתוסכלים מאי פעם. במאמר הציגו בין היתר מחקרים שמראים כי שיעורי הבדידות הגיעו בשנים האחרונות לשיא חסר תקדים, בין היתר בגלל משבר הקורונה, שהגביר את הריחוק וההימנעות ממגע, אבל לא רק.
לדוגמה, במחקר שנערך על ידי קבוצת המחקר Cinga נמצא שכמעט 80 אחוזים מהצעירים בין הגילים 18 עד 24 מתמודדים עם תחושות של בדידות. במחקר דומה נוסף ראו כי עוד לפני תקופת הקורונה, ב-2018, כ-54 אחוזים מהאמריקאים הרגישו שאף אחד לא באמת מכיר אותם לעומק.
חברה ששמה דגש על הפרדה ולא על חיבור
הרבה מומחים מסתכלים על הנתונים העגומים סביב תחושות הבדידות והניכור בחברה המודרנית ומנסים להסביר למה דווקא בתקופה שבה כולנו הרבה יותר רגישים ופתוחים לעסוק ברגשות ובקשיים, כל זה צף ומטלטל כל כך.
אחד המומחים האלו הוא ד"ר דן סיגל, מומחה לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת UCLA ומחבר הספר Intraconnected. בספרו כינה ד"ר סיגל את התרבות המערבית בעת הנוכחית כ"תרבות ההפרדה" ואף ציין כי התרבות שלנו בעת הזו "שמה דגש על הפרדה ולא על חיבור, על עצמאות במקום על תלות הדדית, על אינדיבידואליות ולא על זהות משותפת". לדבריו, בסופו של דבר, במציאות כזאת, כולם מרגישים שהם צריכים להצליח בגדול, "לעשות את זה בעצמם" ולפתח את עצמם בעצמם, בלי להיעזר באחרים או אפילו להרגיש שזה בסדר להישען על אדם אחר בזמן משבר.
דוגמה מצוינת לכך ניתן למצוא באינסטגרם, שם נשים וגברים שנראים טוב מציגים הוכחות פוטוגניות לאהבה שלהם לעצמם, תוך שהם זוכים לאהבה וירטואלית מהמון עוקבים אקראיים וגם מפרסמים על הדרך מוצרים ושירותים שונים. בתרבות שבה זה כל מה שצריך לעשות כדי להתפרנס ולקבל אהבה וירטואלית, אנשים כל הזמן משווים את עצמם לאחרים, מרגישים שהם לא טובים מספיק וסובלים באופן כרוני מביטחון עצמי נמוך והערכה עצמית שיורדת בכל פעם לשפל חדש.
ואם חשבתם שאלו ש"עושים את זה בגדול" חסינים מפני ההשפעה הזאת, אולי תופתעו (ואולי לא) לגלות שגם בקרב המשפיעניות והמשפיענים, התחושות האלו קיימות, ולעיתים אף בשיעורים גבוהים הרבה יותר. בכתבת מגזין שפורסמה ב-Women's Health סיקרו בהרחבה את התופעה הזאת ומצאו כי משפיעניות רבות מתמודדות באופן קבוע עם חרדה (אפילו פרנויה), דיכאון, התמכרויות וכן, גם ביטחון עצמי ירוד, שכמובן לא זוכה ברוב המקרים לתיעוד ברשתות החברתיות.
כשאהבה עצמית הופכת לנרקיסיזם
אבל כל זה לא באמת חדש לאף אחד מאיתנו. עוד ב-2013 פורסם מחקר מקיף שבחן את האופן שבו דווקא אהבה עצמית יכולה להפוך להתמקדות מוגזמת בעצמנו, שפוגעת במערכות היחסים שלנו ועושה אותנו בודדים, חרדתיים ומתוסכלים יותר. כל אלו, על פי המחקרים, יכולים לפגוע גם בבריאות הגוף, דרך הגברת שיעור הדלקות, העצמת הסיכון למחלות לב ואפילו הגברת שיעור התמותה בטרם עת.
אז מה עושים? זוכרים שמצד אחד אהבה עצמית היא כלי חשוב, עוצמתי ובעל השפעה אדירה, לטוב ולרע. אהבה עצמית יכולה לעזור לנו להתחבר יותר בקלות לאנשים, ומנגד גם לגרום לנו לפתח נרקיסיזם הרסני שדווקא ירחיק אותנו מהם עוד יותר.
החיים הם מסע בלתי נגמר של ניסיון מוצלח יותר או פחות, לאזן בין היבטים שונים בהתנהלות שלנו. גם אהבה עצמית היא היבט כזה שדורש איזון מתמיד - וזו לא תמיד תהיה משימה פשוטה. בהקשר הזה, כדאי לזכור את אחד המשפטים המפורסמים ביותר מהמקורות שלנו - "ואהבת לרעך כמוך". לאהוב את עצמנו זה חשוב, לאהוב אחרים זה חשוב לא פחות, אבל גם לא יותר, אלא בדיוק באותה המידה.