מה קורה כשהלום קרב פוגש בנפץ הזיקוקים?

ערב יום העצמאות שחל היום, יביא עימו את מופעי הזיקוקים המסורתיים שהפכו לחלק מהנוף שלנו בערב החג. בשנה האחרונה החלה מגמה חיובית ומרגשת של רשויות מקומיות שהחליטו לערוך מופעי זיקוקים אלטרנטיביים ושקטים מתוך התחשבות בסובלים מהפרעה פוסט טראומטית. (הנה הרשימה המלאה)

בחיבור בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה לבין חגיגות 75 שנות עצמאות מדינת ישראל, יש כאלו שחיים בינינו כאשר לכאורה הכל רגיל, אבל נותרו עמוק מאחור בשדה הקרב.

הפרעה פוסט טראומטית היא מצב המתפתח בעקבות חשיפה לאירוע טראומטי, כזה שיש בו איום על החיים, שלמות הגוף או הנפש. למשל תאונת דרכים, סיטואציית קרב, או סיטואציה קיצונית אחרת שמעוררת מצוקה עזה, שיתוק ואימה. ייתכן גם שבעת אירוע טראומטי ההצפה של מה שמתרחש כה עוצמתית, שאדם יגיב דווקא בניתוק וקהות חושים. לאחר אירוע כזה, רבים חווים כמה ימים או שבועות של התערערות, דריכות מוגברת ומחשבות רבות על מה שקרה ולרוב זה חולף. במקרים אחרים, נותרות השלכות ממושכות יותר ואז מאבחנים הפרעה פוסט טראומטית.

הסימפטומים האופיינים כוללים חודרנות - מחשבות חוזרות על מה שהיה, גם כשהפרט לא רוצה לחשוב על כך, ובזמן שינה, סיוטים. לעתים יש מה שמכונה "פלאשבק" שזה רגע שבו בזמן עירות ממש נדמה שחלק מהאירוע מתרחש עכשיו שוב. סימפטומים מסוג אחר קשורים לדריכות גבוה ועוררות יתר: תחושה של מתח פנימי מורט עצבים. במצב כזה, קשה להרגע, להרדם, קשה להנות מדברים שדורשים נינוחות ופנאי, וסף העצבים נמוך. רואים שינויים בחשיבה לכיוון פסימי, פחות נותנים אמון בעתיד, או באנשים אחרים, או בעצמם. אנשים אלו עשויים לחשוב, שממילא לא יחיו עד גיל מאוחר, ושדברים רעים שעד לפני זמן קצר חשבו "לי זה לא יקרה" דווקא כן עלולים לקרות, כי הציפיות משתנות בעקבות הטראומה.

כל אלו מובילים להמנעות. ממעשים, מקומות ואנשים שמזכירים את הטראומה. אפשר לחשוב על זה כעל ניסיון להשיג שליטה על כל התחושות הרעות האלו. אדם שנמנע, לטווח הקצר משיג שליטה על התחושות הרעות - הוא מסתגר בבית אז מצליח לחשוב פחות ולחוות פחות. הבעיה שאז, רצף החיים נפגע, החיוניות והמעורבות עם העולם פוחתת, וההרגשה הטובה מתחילה להיות תלויה בכמה מצליחים להמנע.

ראשית, יום העצמאות מתרחש מיד אחרי יום הזיכרון כאמור, וזה בפני עצמו מעורר אצל מי שנפגע בקרב זכרונות של החברים והטראומות ומעורר תחושות אבל, כאב ותסכול. המעבר החד ליום העצמאות לא תמיד מספיק כדי להקל על הרגשות האלו. כמו כן בזמן הזיקוקים יש קולות נפץ חזקים, שאצל חלק - שהטראומה קשורה ישירות לקולות כאלו למשל בשדה הקרב - מעוררים זכרונות חודרניים של הקרב ויחד איתם תחושות קשות של אימה, זעם וחוסר אונים.

גם אצל מי שהטראומה לא קשורה לקרב, עצם הגירוי החזק של הצלילים בשילוב עם המוני צופים וסף רגישות נמוך ממילא, מציף את החושים ומעורר מצוקה ודריכות. לכן, פוסט טראומטיים רבים מעדיפים להמנע מללכת למופעי הזיקוקים מלכתחילה, ומתמודדים עם ביקורת מצד המשפחה או בדידות. לעתים, גם סוגרים את החלונות או נעזרים באטמי אוזניים. במקרים אחרים, מנסים לשכך את המצוקה עם חומרים שונים כמו קנאביס ואלכוהול שעלולים לגרום לנזקים.

יום העצמאות הוא יום שבו אנו מציינים מטרה משותפת ומהותו לחגוג את המפעל האדיר הזה יחד, על כל חלקיו. בימים שבהם הכרה בצרכי האחר הם במרכז השיח החברתי, לא היינו רוצים לגרום זה לזה מצוקה מיותרת. בשנים האחרונות יש מגמה חיובית של סובלנות והכרה בנפגעי טראומה ואפילו מעבר למופעים "שקטים" ביום העצמאות, ללא זיקוקים. החלמה מפוסט טראומה היא תהליך מאומץ, זה לא "עובר מעצמו עם הזמן". ידוע, כי גורם משמעותי בהחלמה הוא אחדות, קירבה ותמיכה מצד אחרים. חשוב שהחברה שלנו תמשיך לטפח סובלנות זו ורגישות לצרכי האחר, החוסן החברתי שלנו תלוי בכך. לו יהי.

נעמי אדמון היא פסיכולוגית מחוזית במחוז הדרום, מכבי שירותי בריאות