קשירה ובידוד: המהלך המסוכן של משרד הרווחה כלפי בעלי מוגבלויות

בשקט בשקט, מתחת לעוצמת מחאת הרפורמה המשפטית וההתעסקות בה, מבקש משרד הרווחה לאפשר לו להגביל את חירותם ותנועתם של בעלי המוגבלויות. המהלך עורר גל של התנגדויות מקרב הורים, אנשי חינוך, מטפלים ורופאים.

אז במה מדובר? תזכיר חוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות (תיקון - אמצעי הגנה מגבילים, התשפ"ג 2023), מאפשר לשר הרווחה ומי מטעמו להגדיר מהי ה"סכנה" שמהווה בעל או בעלת מוגבלות לעצמה ולסביבתה, וכי אם יימצאו כ"מסוכנים", ניתן יהיה להשית עליהם "אמצעי הגנה מגבילים", כלשון תזכיר החוק, כדי להגן עליהם ועל סביבתם.

בתיקון נכתב כי מטרתו "לעגן ולהסדיר את השימוש באמצעי הגנה מגבילים במסגרת מתן שירותי רווחה מותאמים... לצורך שמירה על שלומו וביטחונו של אדם או זולתו מפני סיכון ממשי במצבים של התנהגות מאתגרת מסכנת, ולקבוע הגבלות על השימוש באמצעים אלה."

עוד נכתב בו, כי "הצורך בהסדרת סוגיה רגישה זו עלה מקרב גורמים רבים ובהם הצוותים המטפלים באנשים עם מוגבלות במסגרות השונות של המינהל, אנשים עם מוגבלויות ובני משפחותיהם, גורמי המקצוע במשרד וכן ארגוני סנגור וזכויות אנשים עם מוגבלות."

הכוונה ברורה - ואלי אף ראויה וטובה, יש בהחלט מצבי קיצון שבהם סוגים שונים של הפרעות עלולות לסכן הן את הפרט עם המוגבלות והן את סביבתו. הבעיה היא שהנוסח המעורפל של התיקון, לצד הכישלונות המהדהדים של המשרד בפיקוח על המוסדות השונים המטפלים בבעלי מוגבלויות שנחשפו לאורך השנים, הובילו את אותם גורמים שהמשרד טוען כי העלו בפניו את הצורך בתיקון, לחשוש כי הברכה היא לא אחרת מקללה, שעלולה להוביל לפגיעה פיזית, נפשית והשפלה של בעלי מוגבלויות.

כך לדוגמא בהתנגדות לטיוטת תזכיר החוק שהוגשה מטעם קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, התנועה לעצמאות והמרכז לבריאות משפט ואתיקה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, נכתב, בין היתר כי: "הצעת חוק הגבלות מעניקה לגיטימציה חוקית לפגיעה פיזית ונפשית ולהשפלה של א.נשים עם מוגבלות במסגרות הרווחה, ובכלל זאת: במוסדות, במסגרות דיור בקהילה ובמרכזי יום. זאת באמצעות מתן אפשרות חוקית למטפלים בהם לנקוט באמצעים של קשירה, בידוד, השמה בחצר כלוב, כסאות הגבלה וכדומה, לפי ראות עיניהם, במצבים שעונים, מבחינתם, להגדרה הרחבה והמעורפלת של מצבי 'סיכון' או 'סכנה' ממשיים. וכך, בכסות ניסוחים משפטיים, ניתן יהיה לקשור, להגביל ולפגוע בחירותם במגוון מקרים - שגרתיים וקיצוניים כאחד - למשל במצבי אי-שקט, דיבור שנחזה תוקפני, א.נשים שעלולים ליפול ממיטתם וכו'".

בהתנגדות אחרת, שהוגשה על ידי 44 ארגוני ייצוג, טיפול ומחקר באנשים עם מוגבלויות הוסיפו, בין היתר: "פגיעה זו יכולה להיות באמצעות נעילתו של אדם בחדר קטן, ממנו אינו רשאי לצאת כרצונו; באמצעות כבילתו לכיסא, כך שאינו יכול לקום ממנו או אפילו לשנות תנוחת ישיבה; באמצעות קיבוע ידיו, כך שכל תנועה בסיסית ביותר נמנעת ממנו, לרבות אכילה, כתיבה, ציור, גירוד.

בכל המצבים הללו, האדם תלוי באיש צוות למילוי צרכיו הבסיסיים וחירותו הבסיסית ביותר נשללת ממנו. כבילה או סגירה של אדם בחדר מהוות פגיעה בכבוד האדם במובנה הבסיסי ביותר. ההשפלה, חוסר האונים, התלות בזולת, הפחד - קשה לדמיין פגיעות קשות מאלו בכבוד האדם.

אנשים עם מוגבלות בעניינם נעשה שימוש באמצעי הגבלה, תיארו תחושות קשות של בהלה וחוסר אונים, וחוו את השימוש באמצעים אלה כאמצעי ענישה, גם אם המטרה הייתה לכאורה הגנה על האדם."

במכתב ששלחו קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, התנועה לעצמאות, והמרכז לבריאות משפט ואתיקה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, נכתב עוד: "הכשר לאלימות 'מותרת' לעולם לא יהיה חלקי, ממוקד או 'במידה שאינה עולה על הנדרש', שכן עצם הסיטואציה בה מתמודד מטפל עם אדם במצב בו הוא חש מאוים, משלב בחובו אמוציות ויחסי כוחות שמטבעם מובילים את האדם שבידו הכוח, להשתמש בו במידת האמוציה שהתלוותה לאירוע".

גם גורמים במשרד הרווחה מכירים בכך שאין כלים אמיתיים לפיקוח ואכיפה בסיטואציות של הגבלה... ההגנה העיקרית על אנשים עם מוגבלות היא העין הציבורית.

אנשים המתגוררים במסגרות סגורות, שאינן חשופות לעין הציבור, מוגנים פחות מפני פגיעה, בגלל סגירותה של המסגרת. קיומם של אמצעי הגבלה דווקא במקומות אלו, מגביר את החשש לשימוש יתר באמצעים אלו, ולשימוש בהם באופן מתעלל. "

המתנגדים גם הזכירו לשר הרווחה, יעקב מרגי, כי הגבלות על בעלי מוגבלויות במסגרות טיפוליות הוכרו על ידי מוסדות האו"ם כמעשים אסורים בתכלית, וכי נוכח זאת נדרשו המדינות שאשררו את האמנה לבטל כליל חוקים המתירים הגבלות.

"בדו"חות שהגישה מדינת ישראל לאו"ם", ציינו במכתב קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, התנועה לעצמאות, והמרכז לבריאות משפט ואתיקה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה "לא הוזכרו כלל אמצעי ההגבלה למיניהם, על אף קיומם בפועל. ארגוני החברה האזרחית העוסקים בזכויות אדם הגישו דו"ח צללים לאו"ם שם התריעו על קיומם של אמצעי הגבלה, אך טרם הגיעה תורה של ישראל לעמוד בפני הבחינה של הוועדה באו"ם."

בין ההתנגדויות גם מכתבים רבים של בעלי מוגבלויות, הוריהם, מטפלים, ומתנדבים, שכינו את הצעת החוק "מבזה", "פוגענית", ו"מזעזעת".

פרופ' חגי לוין, יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור בישראל, הוסיף: "הצעת החוק מחזירה את הטיפול, הרפואה וזכויות האדם שנים אחורה. בעידן בו הרפואה מתקדמת אל עבר התאמה אישית לכל מטופל, משרד הרווחה מקדם הצעת חוק בו הוא מבקש להנחיל חוקים עם מגבלות שפסו מן העולם על אנשים עם מוגבלות שכל 'אשמתם' היא שהם זקוקים לטיפול.

הצעת החוק הנוכחית היא יותר הודעת כישלון מהצעת טיפול. כל שהיא מבקשת לעשות הוא, לכאורה, להסדיר פגיעה מתמשכת בחסרי ישע, תוך הורדת אחריות הפוגעים ממעשיהם.

מדינת ישראל עשתה רבות לקידום זכויותיהם של בעלי המוגבלויות, שעדיין לא נהנים בצורה שוויונית מכלל חירויות היסוד. לכן על המדינה להמשיך ולהשקיע יותר במתן שירותים ראויים בקהילה לאנשים עם מוגבלות, שיאפשרו הגנה על זכויותיהם.

מוטב יהיה אם הקואליציה, שכה דואגת לזכויות האישיות של חבריה ולקידום שליטה חסרת מעצורים בציבור, תדאג קודם לזכויות האדם הבסיסיות, כולל השליטה של אדם על גופו".

"תזכיר החוק שפורסם להערות הציבור להסדיר את השימוש באמצעי הגנה נועד לאזן בין שמירה על חירותו, ביטחונו וזכויותיו של האדם ולבין אלו שבסביבתו ולהביא לצמצום השימוש באמצעים אלו.

התיקון לתזכיר החוק היה פתוח להערות הציבור במשך 21 יום כנהוג, אך המשרד האריך את התקופה ב-14 יום נוספים מתוך רצון לשמוע מגוון דעות רחב ככל הניתן. בימים אלה פועלים במינהל מוגבלויות להטמעת שינויים בתיקון בהתחשבות ובהתאם להערות שהתקבלו מהציבור הרחב. לאחר סיום התהליך, יפרסם משרד הרווחה והביטחון החברתי את תזכיר החוק המעודכן.

ברצוננו להדגיש כי דיירים ובני משפחותיהם, אשר חשים שנפגעו משימוש באמצעי הגנה יכולים לפנות למפקחים על המסגרת או לקו הייעודי למשפחות במוקד 118, ויקבלו מענה מלא."