ב-24 הימים האחרונים צעירה ישראלית הייתה קשורה בגפיה למיטה בחדר מבודד, כמעט ללא הפסקה. עושה צרכיה בחיתול. 24 ימים של בהייה בתקרה. ללא רדיו. ללא טלוויזיה. וכל זה קורה מתחת לאף של כולנו, באגף הפסיכיאטרי בבית החולים שיבא תל השומר. אתמול בצהריים, אחרי מאבק שנוהל על ידי בני משפחתה, נועה (שם בדוי) שוחררה למוסד אשפוזי אחר.
נועה סבלה בשנה האחרונה מפרצי אלימות בגין מחלתה. צוות המחלקה הצליח לייצבה והיא יצאה לחופשה לביתה, לאחר שנמצאה רגועה וכשירה לכך. ב-30 לאפריל היא ביקשה מאמה שתחזיר אותה לאישפוז במחלקה, טרם תום חופשתה. לדברי אחותה מיכל (שם בדוי), היא סבלה מהתלקחות של מחשבות שווא של יחס ורדיפה. חשבה שרוצים לפגוע בה, להרוג אותה. בערב, לאחר שהתאשפזה במחלקה, היא תקפה באלימות את אחת האחיות בצוות הרפואי. האחרונה סבלה מזעזוע מוח עקב הפגיעה והופנתה לטיפול במיון. רופאי המחלקה החליטו לטפל בנועה באמצעות קשירה.
האחות מיכל אמרה בראיון לתוכנית של אברי גלעד והילה קורח כי: "אנחנו ממש לא ממעיטים לרגע בפגיעה באחות, הן ממש לא מגיעות לעבודה כדי לקבל מכות. אך זה נורא לראות אדם קשור במצב כזה, והוריי לוקחים את זה מאוד קשה. מאותו הרגע ניסינו לפעול בכל דרך אפשרית כדי שישחררו אותה".
בצר לה, המשפחה אף טענה שמדובר למעשה ב"קשירת נקמה" של הצוות הרפואי , אך אין אדם נתפס בשעת צערו ובטוחני שאיש לא חושד בצוות רפואי המסור כנוקם. מיכל מתארת בכאב מצמרר מציאות קשה מהביקור בחדר המבודד של נועה: "מדובר בחדר של כשבעה מטרים, עם מיטה מחוברת לרצפה. נועה הייתה קשורה בגפיה, אין כלום בחדר, היא בוהה בקיר שמולה. בחדר הייתה צחנה מחרידה של צואה וצרכים. בזמן הביקור הצוות לא נותן לנו פרטיות ועומד לידנו, לא הרשו לנו להכניס שום דבר, לא קולה או שוקולד שהיא ביקשה".
לצערי, אם נכונים דברי האחות שצוות המחלקה הבכיר נפגש עם המשפחה כמעט שבוע אחרי קשירת נועה, ברור שאין הדבר מקובל וראוי. מיכל ממשיכה וטוענת: "בימים הראשונים לא נתנו לנו לראות אותה, ואמרו שהיא מסוכנת. ואז ממציאים נהלים פנימיים. הצוות פשוט הודיע לנו את גזר דין: היא הולכת להיות קשורה הרבה זמן, כאילו היא האדם הכי מסוכן בארץ. פרופ' מרק וייזר ( מנהל המחלקה) מאוד כעס, ואמר לנו שיש לי מטופלים שהוא קושר חודשים: 'אני יכול לקשור לכמה זמן שאני רוצה'. הייתה לנו תחושה כאילו מאיימים עלינו שהיא תיקשר לחודשים. כל התחנונים שנעביר אותה הביתה או לבית חולים אחר לא נענו". בטוחני שפרופ' וייזר מצטער על התבטאותו האומללה, במידה שזו אכן נאמרה.
למשפחה ניתן האישור לבקר את נועה רק שלוש פעמים בשבוע לרבע שעה, ביקורים שמיכל מתארת כמותירי חותם נורא וטראומתי : "נועה מותשת, תשושה, מאוד עצובה, מתחננת שישחררו אותה ואומרת שהיא מצטערת. היא אומרת לרופאים שהיא מצטערת אבל זה לא משנה, נראה כאילו באיזשהו שלב היא כבר התרגלה לייאוש".
גם לרופאים מותר להתנצל
ראשית אקדים בגילוי נאות מתחייב, האגף הפסיכאטרי בבית החולים תל השומר שימש לי כבית גידול מקצועי משך שנים. שם עשיתי את התמחותי בפסיכאטריה ושם בהמשך גם שימשתי כרופא בכיר. בשיבא קיים צוות רב מקצועי מעולה, המוכר לי אישית היטב כאמון על מלאכתו ביושרה, תוך אנושיות, רגישות וגילויי חמלה. מקום הדוגל בפרפקציוניזם קליני טיפולי, תוך הקפדה על כללי אתיקה ראשונים במעלה.
עדיין, זעקת משפחתה של נועה המאושפזת בשיבא לסירוגין כבר כארבע שנים חדרה לתוככי לבי והרעידה אמות סיפי נפשי. הזעקה הזו חייבת להרעיד כל איש שאמון על שבועת הרופאים. קשה לישון בלילה למשמע הדברים המחייבים בדיקה ובדק בית. לפעמים, מותר לרופא גם להתנצל. חובתו, מקצועי ככל שיהיה. הוא רק בן אדם וגם הוא אנושי ויכול לשגות בדיבורו כלפי בני משפחה. חולשה במקרה כזה תעיד על כוח. בטוחני שאיש לא התכוון לגרום כזו עוגמת נפש נוראה לאחות מיכל שרק נלחמה להתיר את נועה, שהייתה קשורה למיטתה למשך 24 ימים ברציפות.
בית החולים שיבא ומ"מ מנהל האגף הפסיכיאטרי אסף כספי, דחו בתוקף ועל הסף את טענות המשפחה שיצאה למאבק ציבורי. המשפחה הקימה קבוצת בפייסבוק בשם "לשחרר את נועה". אתמול נערכה הפגנה מול בית החולים, ובתום מאבק משפטי בבית משפט המחוזי בתל אביב, מול השופט ציון קאפח, הוחלט לשחרר את נועה ולהעבירה למרכז רפואי אחר.
נועה אובחנה כחולה בסכיזופרניה לפני כעשור. מחלה הפורצת לרוב בגילאי 15-25 ושכיחותה כ-1% מהאוכלוסיה. סכיזופרניה מתאפיינת בהתקפים פסיכוטים, דהיינו תקופות של התלקחות בהן המציאות והדימיון חוברים בעירבוביה, כשהחולה לא יודע להבחין מהו דימיון ומהי מציאות. הוא יסבול ממחשבות שווא לא הגיוניות ששום דבר לא ישכנע אותו שהן שאינן נכונות. מצב חסר שיפוט ותובנה. לפעמים, יחווה גם הפרעות בפרספציה (עיוות תפיסה של אחד החושים) ואז הוא עלול לשמוע קולות שאינם קיימים שיכולים לעיתים אף להורות לו לעשות מעשים מסוכנים, פוגעניים, או ראיית דמויות דמיוניות. לפרקים, המצב יתלווה באי שקט פסיכו מוטורי, סף גירוי נמוך, אלימות מילולית ופיזית תוך מסוכנות לעצמו או סביבתו. כאשר מתקיימים שלושה תנאים: מצב פסיכוטי חריף, חוסר שיפוט ותובנה, תוך מסוכנות פעילה לעצמו ו/או סביבתו, ניתן לפנות לפסיכיאטר המחוזי ולבקש הוצאת הוראת אישפוז כפוי. אז ניתן לאשפז אדם במחלקה פסיכאטרית מוגנת (סגורה) גם ללא הסכמתו.
"מחלת המדרגות"
סכיזופרניה היא מחלה המחייבת טיפול תרופתי קבוע ותמידי, תוך מעקב פסיכיאטרי סדיר. הבעיה היא בהיענות של החולים (במיוחד הצעירים), שתוך שנתיים מאישפוז ראשון כ-60% מהם מפסיקים טיפול תרופתי. תופעת "הדלת המסתובבת" ואישפוזים חוזרים. הטיפול התרופתי מניעתי ומגן, תוך הורדה דרמטית של הסיכון להתקף נוסף. המחלה נקראת גם "מחלת המדרגות", כי כל התקף גורם לליקוי קוגניטבי (שכלי), חברתי, בין אישי, תוך העדר יוזמה. אלה מכונים "הסימנים השליליים" של המחלה - כלומר יצירת לקות כרונית באדם שבע התקפים כתוצאה מחוסר הקפדה והתמדה על טיפולו.
לרשותנו הרופאים הקלינאים קיימים היום מבחר רב של תכשירים נוגדי פסיכוזה מדורות מתקדמים וכך ניתן להתאים את הטיפול למטופל ולא את המטופל לטיפול. טיפול בהתאמה אישית תוך מינימום תופעות לוואי ומקסימום השפעה והגנה. ככל שהמטופל יאובחן מוקדם יותר, יחווה "ברית טיפולית" עם רופאו וכתוצאה יקפיד על הוראות האחרון - הוא יזכה לחיים מלאים, מספקים ומאושרים יותר. חולי סכיזופרניה רבים המטופלים נכון כיום, מקימים משפחות, מסיימים תארים אקדמאים, עובדים בעבודות איכותיות והכל תוך הקפדה על טיפול ומעקב. ברגע שמפסיקים טיפול אין שאלה האם יהיה התקף נוסף, השאלה היא מתי.
1 מכל 4 מאושפזים נקשר למיטה
עורכת הדין שרון פרימור מארגון "בזכות", טוענת שבדיקה שלהם העלתה שאחד מכל ארבעה מאושפזים במחלקה פסיכיאטרית בישראל נקשר למיטתו. דובר האירגון, אורן גנור מוסיף בעקבות הממצאים החמורים: "זה שיעור מאוד מאוד גבוה, וזה בשעה שבמדינות העולם המערבי שיעור הקשירות עומד על פחות מ-15%, ופחות מאחוז אחד באנגליה ובסקנדינביה". לטענתו, לפני 20 שנה הסטטיסטיקה הייתה דומה בארץ ובמערב, "אך בישראל לא פיתחו חלופות. זה הפך לכלי היחיד של הצוותים, שהפך גם לכלי ענישתי. כל הדברים האלה הצטברו לברוך שמשרד הבריאות לא נתן מענה עליו כבר שני עשורים. רק במרכז לבריאות הנפש באר שבע וויתרו על קשירות (בעקבות כוננות "צבע אדום"), ופיתחו חדרי בידוד והרגעה ויותר שיחות צוות, מה שהתגלה כאפקטיבי יותר". כאמור, בשיבא וכמעט בכל שאר בתי החולים האחרים אין פתרונות כאלו.
המקרה של נועה הוא טראגי וקיצוני. נדירה הגבלה כל כך ארוכה. בכלל, הגבלה היא לא כלי שנועד להעניש אלא למנוע מסוכנות. החוק "תקנות טיפול בחולי נפש", התשנ"ב-1992 (סעיף 28- 33) קובע שתוקפה של הוראת הקשירה לא יעלה על ארבע שעות ואכן רוב ההגבלות הינן פחות מכך. על פי בדיקה רשאי רופא להאריך תוקפה של הוראת קשירה לפרקי זמן נוספים שלא יעלו על ארבע שעות בכל פעם. על האחות האחראית או האחות הממונה לבדוק את מצבו של החולה הקשור אחת לחצי שעה לפחות. ביקור אורח אצל חולה הנמצא בהשגחה מיוחדת או שניתנה לגביו הוראה לשימוש באמצעי כפייה, ייעשה אך ורק באישור רופא ובפיקוח של האחות האחראית או האחות הממונה. קיים קשר ישיר בין התנאים במחלקה הפסיכיאטרית למספר הקשירות וההגבלות: ככל שיש יותר אנשי צוות, ככל שיש פחות צפיפות מטופלים ניתן להוריד את כמות הקשירות רק לאותם מקרים קיצוניים ונדירים.
"חובה על רופא לנהוג במטופלו כאילו היה בנו"
בנימה אישית, אני לא רק רופא פסיכיאטר מומחה, אני גם אב ליותם בן העשרים, אוטיסט בתפקוד נמוך. מטר תשעים גובהו. כחלק מלקותו, סבל גם הוא בתקופות שלא היה מאוזן מהתפרצויות אלימות קשות. ימים בהם שרוולי הארוכים הסתירו את הסימנים הכחולים, החבלות, הנשיכות והצביטות. הכאב הנפשי שלי כהורה היה עצום בהרבה מהכאב הפיזי הזניח. עדיין, המחשבה שמישהו היה קושר אותו למשך 24 ימים היתה מעבירה אותי על דעתי. חובה על רופא לנהוג במטופלו כאילו היה בנו.
גופי מצולק ממכות שקיבלתי באהבה לאורך השנים ממטופלי, עת סבלו ממצב פסיכוטי חריף. "מי שלא רוצה להכוות, שלא יכנס למטבח". דיני נפשות. קדושת המקצוע. שבועת הרופא.