המדינה במשבר - וגם אנחנו. איך מתמודדים עם זה?

החברה הישראלית נמצאת בעיצומו של משבר פוליטי, חברתי וחוקתי. הוא לא התחיל היום, וגם לא בחודשיים האחרונים. האירועים של החודשים האחרונים, ובפרט של השבועות האחרונים, הם רק תוצאה של משבר חברתי מבעבע שמתרחש כאן בשנים האחרונות, ונכנס לסחרור גדול עוד יותר החל משנת 2019 כאשר מערכת בחירות רדפה מערכת בחירות. אין הרבה אירועים בהיסטוריה הישראלית שהביאו איתם משבר חמור כל כך. אנחנו בנקודת שפל.

אך למשבר הזה יש גם רמה אישית, המשתקפת באופן ברור בשיחות לקווי הסיוע של ער"ן, כאשר אחת מכל ארבע שיחות היא על רקע המשבר. גם בחדר הטיפולים, יותר ויותר אנשים מתארים פחדים, חרדה ותחושת חוסר ודאות גדולה במיוחד בנוגע לעתיד בהיבט החברתי, הכלכלי והאישי, בלי קשר לעמדה הפוליטית שלהם.

את האפקט המרכזי של המשבר הנוכחי ניתן לסכם, בפשטות, בשתי מילים - חוסר ביטחון. חוסר הביטחון הזה בא לידי ביטוי בצורה של חשש אמיתי לפגיעה באזרחים - הן על ידי אזרחים אחרים והן על ידי כוחות בטחון - אך גם בתחושת איום על ביטחון קיומי בסיסי, על ביטחון הערכים והאמונות. בנוסף לכך, קיימת ירידה ברורה באמון במדינה ובמוסדותיה, תחושה כללית של כאוס, אובדן שליטה והיעדר מבוגר אחראי ששולט במצב ומנווט אותו. במצב כזה, בו אנחנו מרגישים שהערכים והאמונות שלנו נמצאים תחת איום ובשילוב תחושה כללית של אובדן שליטה, אנחנו עלולים לחוות משבר קיומי ממשי, שיכול להתבטא בכמה מישורים.

המישור הראשון הוא תחושת השייכות והזהות שלנו. מה שמעניק לנו תחושת זהות ושייכות הוא הערכים שלנו, והעובדה שאנחנו חולקים אותם עם אחרים. כאשר ישנו משבר חברתי כל כך עמוק, החברה חווה תהליך של פיצול וחלוקה לקבוצות, שהולכות ומתרחקות אחת מהשניה ומתקבעות כל אחת בערכיה ואמונותיה. יותר מפעם אחת השבוע שמעתי גרסאות שונות של המשפט "אני כבר לא מבין מה אני עושה פה". יותר ויותר אנשים שוקלים רילוקיישן לא רק בגלל יוקר המחיה כאן וגם לא בגלל שלא איכפת להם מהמדינה - אלא כי הם מרגישים לא שייכים יותר. הם מרגישים שאין דבר שהופך אותם לחלק מדבר גדול יותר, כי הכל סביבם קורס.

מישור נוסף שקשור לתחושת השייכות שלנו הוא ההשפעה על מערכות היחסים שלנו, בין אם מדובר במערכות יחסים קולגיאליות, חברתיות, משפחתיות או רומנטיות. כאשר המתח הפוליטי והחברתי גבוה כל כך, אנחנו הולכים והופכים חלוקים יותר מבחינה אידיאולוגית ופוליטית, דבר שמוביל לחיכוכים תכופים יותר וקונפליקטים קשים יותר גם עם היקרים לנו ביותר. התגובות השונות שלנו למשבר גורמות לניתוק של ממש של קשרים. בני זוג שלא מסכימים על מה צריך לעשות ברמה הפוליטית, לא מצליחים להסכים מה לעשות ברמה המעשית ולא מצליחים להחליט אם הם הולכים להפגין או מתנגדים להפגנות. התוצאה של זה היא התרחקות אחד מהשני, עד כדי תחושת בדידות בתוך התא הזוגי או המשפחתי. לאנשים פשוט נהיה קשה - מאוד - לדבר אחד עם השני אם הדעה שלהם שונה.

מישור שלישי הוא ההשפעה על תחושת המסוגלות ותחושת השליטה שלנו. כמעט ולא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית אנחנו נמצאים, המשבר הזה מוביל לאובדן אמון עמוק במערכת הפוליטית ובמוסדות המדינה, וביכולת שלהם לתפקד ולנהוג כמבוגר אחראי. כאשר אנחנו מרגישים שהמערכת הפוליטית נכשלת שוב ושוב (עושה צעדים חריפים ונמהרים מדי, או לחלופין לא עושה מספיק) זה עלול לפגוע בביטחון שלנו בממשל וחשש לדמוקרטיה. אובדן האמון עלול להוביל לייאוש, ציניות וחוסר אכפתיות מתוך תחושה שאין טעם לנסות לעשות משהו בכלל כי גם ככה זה לא ישנה. הצד השני של אובדן האמון הזה יכול לדחוף אותנו לקחת את החוק לידיים ולפעול בעצמנו, כי גם ככה לא עושים מספיק וגם ככה יש כאוס, "אז אני אדאג לעניינים".

הצירוף של כאלה אלה מוביל למישור רביעי, שהוא השפעה אפשרית ממשית על הבריאות הפיזית. הפחדים ותחושות המתח והחרדה המתמשכות יכולות להוביל להחלשה של מערכת החיסון, עלייה בלחץ הדם, מחלות לב ובעיות שונות במערכת העיכול. מי שסובלים ממחלות כרוניות שונות עלולים להיות רגישים במיוחד לכך משום שהמתחים עלולים פשוט להחריף מצב קיים.

מנקודת מבט אקזיסטנציאליסטית, הקיטוב הפוליטי ההולך ומחריף הוא שיקוף של משבר זהות של החברה. כשהתחושה הכללית היא קריסה של הערכים, אחת הנטיות היא להיאחז באידיאולוגיות פוליטיות כדרך להגדרה עצמית, דבר שיכול לעורר תחושת זרות מול כל מי שמחזיק באידיאולוגיה שונה וכך להעמיק את הפערים, לחזק את השבטיות ולסמן כל אדם שונה מאיתנו כפסול.

לא סתם נשמעים מכל עבר (משני צדי המפה) כינויים מבישים לכל מי שחושב אחרת. כל מי שחושב אחרת נצבע בצבעי מלחמה, מתוייג כטועה באופן מהותי, רשע ואויב. במצב כזה האמונה ששינוי כלשהו בכלל אפשרי הולכת ונמחקת, תהליך שמוביל לייאוש, חוסר תקווה ושבר חברתי עמוק.

דבר נוסף שעלול להתרחש הוא סוג של הונאה עצמית. הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר קרא לזה bad faith, והתכוון לאופנים שונים בהם אנחנו משקרים לעצמנו אודות חופש הבחירה והאחריות שיש לנו. בהקשר של משבר חברתי פוליטי, הונאה עצמית יכולה להתבטא בסירוב לקחת חלק בשיח אזרחי וחברתי או בפסילה אוטומטית של דעות שונות משלנו, דבר שמוביל לחוסר אותנטיות, זרות וריחוק מאחרים.

לכל אחד ואחת מאיתנו יש את החופש לבחור איך ומה אנחנו עושים, לכל אחד ואחת מאיתנו יש יכולת להשפיע על התהליכים האלה, ולכל אחד ואחת מאיתנו יש אחריות על המתרחש, ועל ההשפעה של הבחירות שאנחנו עושים על אחרים. הדרך היחידה לעצור את המשבר הזה, את השבר החברתי העמוק, היא להסתכל פנימה, לזכור שיש לנו השפעה על אחרים, ולזכור שיש לנו אחריות אישית וחברתית. הדרך היחידה לשנות משהו היא לפעול באופן אחראי, מתוך רצון לצמצם את הפערים ולאחות את הקרעים. אל תסמכו על מישהו אחר שיעשה בשבילכם את העבודה, אחרת נתעורר כולנו רגע אחד מאוחר מדי.