האם לקחת את הילדים להפגנות או שזה מזיק להם? בדקנו

בשבועות האחרונים הפגנה הפכה להיות דבר שבשגרה. משפחות רבות אף הפכו את זה לבילוי משפחתי: מכינים שלט, מכינים תיק עם שתיה וכמה חטיפים, קובעים עם כמה חברים ויוצאים לדרך. זה לא משנה אם אנחנו משפחה של "בעד" או משפחה של "נגד", הדבר החשוב ביותר הוא להעביר לילדים שלנו מסר נכון, מסר שלא משנה מה אנחנו חושבים - למטבע יש שני צדדים, ומותר להם להיות הצד השני במטבע אם זה מה שהם בוחרים. איך עושים את זה?

יש משהו אמביוולנטי בהפגנות. מצד אחד, אנשים נלחמים על הזכויות שלהם, נותנים דוגמא לילדיהם שבשביל להשיג שינוי צריך לעשות שינוי ולא רק לחכות שהוא יקרה. אנשים מוכנים לעמוד שעות בצומת עם שלט, בשביל התקווה שככה יבוא השינוי. מצד שני, ההפגנה עצמה פוגעת בסדר היום, בתנועה ואף עלולה, לעיתים, להעביר לילדים מסר בריוני במידה מסוימת: "רק בכוח הם מבינים, אם רוצים משהו צריך לצעוק. להפוך שולחנות ולחסום צמתים מרכזיות. אנחנו נראה להם מה זה".

בנקודה זו עולה גם שאלה נוספת: איך מתווכים לילדים על מה אנחנו נלחמים ואיפה בכל הזעם והפעילות הממוקדת אנחנו יכולים להעביר לילדים שלנו מסר שהדעה שלנו "היא שלנו" ומותר להם לחשוב ולהאמין אחרת מאיתנו? שגם אם אנחנו בטוחים שאנחנו צודקים ב-100%, אנחנו יודעים גם באותה נשימה שיש עוד צד לאותו ויכוח, שגם הוא אולי צודק ב-100% או לפחות לא ב-100% טועה.

בואו ניקח את זה רגע לזירה הביתית: אתם ממש לא רוצים שהילדים שלכם יפסיקו לריב, מה שכן, חשוב שתלמדו אותם איך לנהל ריב. איך לנהל אותו בגיל 3 מול האחים שלהם, איך לנהל אותו בגיל 8 מול החברים שלהם, וגם איך לנהל אותו מול המורה, המפקד בצבא או אפילו בן הזוג. בשביל ללמד אותם לריב, חשוב ללמד אותם שכמעט תמיד לכל מטבע יש שני צדדים, וגם כשמי שמולם ממש מעצבן אותם, יכול להיות שיש חשיבות למה שהוא חושב ושתמיד כדאי להקשיב לצד השני. כמובן שלפעמים גם יש מקום לנהל משא ומתן, רק שחשוב לעשות את זה בצורה נעימה וכזאת שתעזור לצד השני להקשיב לך.

כשהורים יוצאים להפגנה, חשוב מאוד שהם יסבירו לילדיהם למה הם יוצאים להפגנה, וחשוב מאוד שההסבר יהיה מלמד. אני ממליצה להסביר לילדים מה קורה כרגע בפועל, עם מה הם מסכימים עם הממשלה, עם מה פחות - ולמה. ברגע שהורים יוכלו לתת 2-3 דוגמאות למשהו שהם מסכימים איתו ואפילו 30 דוגמאות למה הם לא מסכימים, עם הסבר שמניח את הדעת (שלא כולל בתוכו רק קללות וגידופים), הילדים יקבלו את המסר שהאמת מורכבת.

חשוב גם שההורים ממש יתנו לילד את האישור במפורש לא להסכים איתם, כדי למנוע מצבים בהם הילד לא ירצה לשתף את ההורים במה שהוא מרגיש, או אפילו יחשוב שאולי משהו לא בסדר אצלו אם הוא מרגיש אחרת מההורים שלו. חשוב גם שההורים יסבירו לילד שלהם שגם אם הוא חושב ממש הפוך מהם, הם אוהבים אותו ומעריכים אותו באותה מידה.

ברגע שההורים נותנים לילד את "האישור" להרגיש אחרת, הם בעצם גם מדגימים לו את הערך שהם רוצים להעביר לו: אנחנו חיים במדינה דמוקרטית ואנחנו לא מוכנים שמישהו יכריח אותנו לחשוב כמוהו, שזה בדיוק מה שקורה היום. בדיוק מה ששני הצדדים מרגישים ב"מלחמה" הנוכחית, כל צד מרגיש שהוא לא מוכן לקבל את זה שהצד השני יקבע בשבילו.

חשוב שההורים ילמדו, חשוב שההורים יאמרו מה הם מרגישים, וחשוב שההורים יעבירו לילדים שלהם ערכים שהם מאמינים בהם. ועדיין, לדוגמא האישית יש משקל גדול יותר. הדוגמא האישית מתבטאת במעשים ובדרך שבה ההורים מנסים ללכת עם הערכים שלהם.

נעמה צובל היא מדריכת הורים ומשפחות