פורים הגיע. החג שבו מצווה לשתות עד אובדן חושים ו...להתחפש. כנראה בגלל פרשנות של מגילת אסתר, שצווה עליה להסתיר את זהותה. זו ההזדמנות שלנו להיות מה ומי שאנחנו רוצים. להשתחרר, להוציא את הפנטזיות שלנו החוצה, להיות מכוערים, יפים, מפחידים, ילדים, קדושים, זנותיים - מה שבא לנו, בלי להרגיש שישפטו אותנו או להרגיש אשמים. זו הרי מצווה.
אז תחפושות ומסיכות זה נחמד, לרוב בעיקר כשאנחנו ילדים, ולפעמים גם כשאנחנו לא. אבל מה העניין במסיכות? למה בעצם אנחנו אוהבים את זה? והאם אנחנו עוטים מסיכות רק בפורים ובימי קורונה, או שמא כל החיים שלנו הם מסע של החלפה בין מסיכה אחת לאחרת?
אנחנו חייבים את המסיכות שלנו
"פרסונה" היא המילה הלטינית למסכה, ומושג מרכזי בגישות פסיכואנליטיות, ובעיקר בגישתו של האנליטיקאי השוויצרי קארל יונג, שם קיבלה מעמד של כבוד כאחת מארבעה ארכיטיפים. לדידו של יונג, הפרסונה היא מסיכה, תדמית, שאנחנו עוטים על עצמנו כדי להתאים ולהשתלב בסביבה. הפרסונה משרתת מעין פשרה בין האישיות הייחודית לנו לבין דרישות החברה, והיא האופן שבו אנחנו מציגים את עצמנו. לאורך הזמן הפרסונות השונות שלנו יכולות (וכדאי שזה יקרה) להשתנות - אנחנו מאמצים אמונות אחרות וערכים חדשים, אוספים חוויות ומשנים את הגישות שלנו באופן שמעצב את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו ואת העולם, ואת המקום שלנו בעולם.
כשחושבים על זה, לא רק שזה לא דבר רע, זה דבר חיוני. כולנו מתנהגים ומתפקדים באופן שונה בהתאם להקשר בו אנחנו נמצאים. אנחנו ילדים, אחים, הורים, בני זוג, חברים, שכנים, עובדים, סטודנטים ועוד, ובכל אחד מההקשרים האלו אנחנו קצת שונים. אנחנו מתנהגים אחרת, מדברים אחרת, מתלבשים אחרת כאשר אנחנו עם המשפחה שלנו לעומת כשאנחנו עם החברים שלנו, ואחרת עם החברים שלנו מאשר עם בני/בנות הזוג שלנו למשל.
התפקיד של השינויים האלה הוא לאפשר לנו השתלבות מיטבית וקבלה של הסביבה. אם לא היינו מסוגלים להשתנות מעט בהתאם להקשר ולסביבה, היינו כנראה מאוד מקובלים במקום אחד, אבל סובלים מדחייה בשאר. לפרסונה יש היבט של הישרדות חברתית. באופן אולטימטיבי, הפרסונות השונות שלנו והיכולת שלנו לעבור ביניהן הן שיקוף של המורכבות שלנו כבני אדם ועוזרות לנו לנווט בעולם החברתי.
מנקודת מבט אקזיסטנציאליסטית, פרסונה קשורה קשר הדוק לאותנטיות ולמשמעות. על פי הפילוסופיה הקיומית, בני האדם ייחודיים ונפרדים ביכולת שלהם להרהר ולשקף את הקיום שלהם, ולמצוא או ליצור (תלוי את מי מההוגים שואלים) משמעות בעולם שרירותי וחסר משמעות. בהקשר הזה פרסונה היא מסיכה, פאסדה, שאנחנו יוצרים בכדי להתאים לציפיות החברה, או בכדי להגן על עצמנו מחרדה קיומית הנובעת מעימות עם אי הבהירות וחוסר הוודאות המובנים בחיים.
הפרסונות השונות שנייצר ונאמץ לעצמנו יעזרו לנו לא רק לעמוד בציפיות החברתיות ולהיות חלק מהסביבה, אלא גם להימנע משאלות חיוניות אך מעוררות חרדה אודות הקיום, המוות, סבל ומשמעות בחיים, על ידי כך שנתמקד בהיבטים אחרים, מלאכותיים ומידיים יותר כמו למשל מעמד חברתי. גם מנקודת המבט הזו, לפרסונה שלנו יש תפקיד חשוב וחיוני, ואם היא לא היתה קיימת כלל היינו מסתובבים בעולם אחוזי בעתה וחרדה כל הזמן ומתקשים מאוד לתפקד.
האם הפכתם להיות המסיכה שלכם?
כל זה נחמד וכאמור חיוני, אבל כמו כל מנגנון פסיכולוגי, הפרסונה שלנו יכולה גם להיות בעייתית עבור חיי הנפש שלנו, ועלולה להפוך לקשיחה מדי באופן כזה שיכסה על העצמי האמיתי שלנו וינתק אותנו מעצמנו.
כמעט לא משנה מאיזו גישה נסתכל על זה, העצמי האמיתי שלנו אינו מוגדר על ידי הפרסונה שלנו או על ידי גורמים חיצוניים, אלא על ידי החוויות הפנימיות שלנו והאופן הסובייקטיבי שבו אנחנו חווים ותופסים את המציאות. אותנטיות מערבת בתוכה, באופן בלתי נמנע ובלתי ניתן לפיצול, את הרצון להתמודד ולהתעמת עם אי הוודאות והחרדה המובנות בחיים, קבלה של החוויה וההתנסות הייחודיות שלנו את הקיום האנושי, ולא להתאים את עצמנו לכל הציפיות החיצוניות והנורמות החברתיות.
בהסתכלות כזו הפרסונה שלנו עלולה להפוך למחסום מול האותנטיות, למנוע מאיתנו להתמודד עם שאלות מהותיות בחיים, ולהקשות עלינו לקבל את החוויה המלאה של הקיום האנושי הייחודי לנו.
הפרסונות השונות שלנו, המסיכות שאנחנו עוטים כדי להיות חלק מהחברה, יכולות להוביל ל"סיכונים" שונים כאשר הן הופכות לקשיחות וקשות מדי - אובדן האותנטיות שלנו, אובדן תחושת העצמיות והייחודיות שלנו, חוסר גמישות, לחץ ושחיקה, פגיעה במערכות היחסים שלנו ובמודעות העצמית שלנו הם רק חלק מהם.
מסיכות זה נחמד, וזה עוזר לנו לנווט בעולם ולהישאר חלק ממנו, אבל חשוב לזכור לשים לב שאנחנו לא הופכים למסיכה שלנו ושאנחנו מצליחים להיות נאמנים לעצמי האמיתי שלנו, באופן כזה שיאפשר לנו לחיות ולחוות את החיים והעולם במלואם, גם אם לפעמים זה קצת מפחיד.
חג שמח.