הסיפור הזה מלמד את כולנו שיעור חשוב בהורות. וגם בסובלנות

הייתי רק בן 6 כשהבנתי לראשונה שאני רוצה להיות הורה, נולד לי אז אח קטן ומיד היה לי ברור שזו המתנה המופלאה והעמוקה ביותר שהחיים יכולים להעניק לי, ואמא שלי אהובתי הייתה הראשונה לזהות. לזהות ולפחד.

הרבה לפניי, היא כבר הפנימה את העובדה שאני הומוסקסואל, ובשנות ה-80 של המאה שעברה אנשי הקהילה שלי נאלצו לבחור בין ללכת בעקבות נטיית הלב שלהם לבין הורות תחת מסיכות רבות וארונות נפש במשקל כבד. לא היו אז מונחים כמו "פונדקאות גאה", "הורות יחידנית" או "הורות משותפת", מה שבנה אצלה במרוצת השנים כאב ופחד שמא לא אזכה לעולם להיות הורה ולא פחות מכך, שאף ילד בעולם לא יזכה בי בחזרה.

ברגע הראשון שבו אמא שלי פגשה בילדיי כמו בסצנה מסרט טורקי, צפיתי בה מתייפחת בעוצמה, צוחקת ובוכה בשאגות גדולות. לרגעים מאושרת שהפכה לסבתא ולרגעים לביאה מגוננת שאחד מפחדיה הגדולים ביותר, זה שסחבה על לבה שנים ולא שיתפה בו איש, התפוגג.

אני, שלשמחתי ולמזלי הגדול גדלתי אל תוך עידן אחר, לא ידעתי על הפחד שקינן בה. בימים בהם עשיתי את צעדיי הראשונים בחיפושיי אחר האהבה והזוגיות, בכל אדם בו פגשתי שאלתי את עצמי אם זה האדם שלצידו ארצה להקים משפחה כסנן ראשון לדייט שני.

כשפגשתי את מיכאל, היה ברור לי מיד שהוא האיש איתו ארצה להקים משפחה.

בדייט השלישי שלנו, נפגשנו בבית קפה ירושלמי לצהרי יום שמשי וכמה שניסיתי וניסיתי, עוד לפני שהונחו לנו כוסות הקפה על השולחן ביקשתי ממנו שלא יבזבז לי את הזמן, "אני רוצה משפחה גדולה" הפצרתי והצהרתי, "אם לא לשם אתה מכוון זה הזמן שלך לקום וללכת, הקפה עליי".

מיכאל ישב שם מולי, בחיוך הענקי שלו, עיניו התחילו לזלוג והוא מלמל ברעד נרגש: "שלושה ילדים זה מספיק למשפחה גדולה?". חייכתי. "אני חושב שחמישה זה מדוייק יותר, אבל נתחיל בארבעה ונתקדם". פרצנו בצחוק בזמן שהלבבות של שנינו הרגישו שהגיעו הביתה.

לאחר חמש שנות זוגיות התחלנו לעמול על הליך פונדקאות. כשהתחלנו עם הליך הפונדקאות, רבים וטובים ממכרינו המליצו לנו "למקסם סיכויים" ולצאת לשני הליכים במקביל בהם ננסה את מזלנו בשני הריונות שלכל הפחות נהפוך להורים לילד כבר בסבב ראשון של החזרת העוברים. מה שאף אחד לא דמיין, שכל פונדקאית תהרה ותלד זוג תאומים. כן, שני זוגות תאומים במקביל, יעני רביעייה. ראשונים הגיחו לעולם, מוקדם מהצפוי בשבוע 29 של ההריון עברי ואמה ששהו בפגיה 36 ימים של רכבת הרים.

חודש וחצי אחריהם בתזמון מושלם נולדו אחיותיהם אליס וקלרה וכך הפכנו ברגע להורים לארבעה.
מורכב ככל שישמע, זו המציאות היחידה אותה אני מכיר. אני לא יודע איך זה להיות הורה לילד אחד, מה שאני כן יודע זה לגדל יחידה אחת המורכבת מארבעה אינדיווידואלים.

הם אמנם הגיעו לעולם כמעט יחד, לאותה המציאות, אותם ההורים, הבית, הגנטיקה ועם זאת, כל אחד מהם הגיע עם אופי מובהק מה שהצריך מאיתנו ההורים, להעניק לכל אחת ואחד מהם אבא קצת אחרת. להנגיש בצורה אישית ובאופן מותאם עבורם את סל הערכים אותו אנחנו מעוניינים להעניק להם, את אותם הגבולות אבל בשפה שונה, על מנת שנאפשר להם מרחב בו יוכלו לגדול למקסימום המימדים של עצמם ומעבר, כפרט.

כבר בשנה הראשונה לחייהם, אובחנו עברי ואמה עם שיתוק מוחין, מה שחייב אותנו כמשפחה ללמוד הכלה של שוני ואדפטציות אישיות של מסוגלות. עבורנו, החלק הזה לפחות, כמי שבאו משוני חברתי היה באופן יחסי קל לאימוץ. האמפתיה שמלווה בתחושת הזדהות התייצבה שם מיד. אין באמת יכולת הקבלה בין נטיית לב להפרעה נוירולוגית, אבל משהו בחריגות המוכרת, חיבר אותנו כהורים לילדים שהיינו ומשם ישירות אל שורש הרגש.

לימים, וזה מפתח חשוב בו אני משתף את הקהל שלי בהרצאותיי, הבנתי שלמרות שהחברה תגדיר אותי כהורה לשני ילדים עם "צרכים מיוחדים", אני טוען שלא קיים ילד בעולם הזה ללא צרכים אישיים ומיוחדים. את חלקם נראה מיד, אחרים נזהה בדרך ואפילו דרך ההשתקפות של עצמנו בדמותם ולכן כל ילד שלנו, כמה שנשתדל תמיד לעשות התאמות גילאיות עבורם, צריך שנעשה התאמות רגשיות הוריות עבורם.

מהזווית שלי, אין דרך אחת נכונה לגדל בה ילד. כל אחת ואחד מהם הוא עולם ומלואו ועל כן הדרך צריכה להתאים עבורם באופן אישי ועלינו ההורים מוטלת האחריות למצוא אותה מבלי לפחד לטעות בדרך, כי טעות, אם רק מאפשרים להתבונן בה בחמלה עצמית, אפשר לצמוח הכי גבוה אל עבר המימדים של עצמנו, כהורים ועוד יותר כעצמנו.

כשהיו הילדים בני כמעט שלוש, מיכאל נפטר.

זמן מה לאחר מכן פגשתי את בחיר ליבי ניב, נישאתי בשנית ואני מגדל יחד עימו את ארבעת ילדינו.

הכותב הינו מעצב אופנה ומעצב תכשיטים, יזם ומרצה בנושאי בחירה באושר כדרך חיים ומתעתד להתחיל בקרוב לימודי הדרכת הורים. הרצאה לארגונים | גיל יהושע דרייפוס - לבחור להיות