ביום שישי אחד, בבוקר ינואר שמשי, צלצל הטלפון שלי ועל הצג הופיע המספר של אחי. הייתי בדיוק באמצע תשלום של קנייה בצרכנייה ולכן דחיתי את השיחה ממנו, רק כדי לחזור אליו אחר כך. מאז ועד היום, 8 שנים, לא יקרה שלא אענה לשיחת טלפון מאח שלי. הטלפון הבא, היה של הגיס שלי, שביקש ממני להגיע בדחיפות לבית הורי. בדרכי לשם הוא עדכן אותי שאבא שלי נמצא מת בשטח ליד הבית.
כשהגעתי, עמדנו שם, מעליו, האחים שלי ואני, ותהינו מה עבר לו בראש. משחק מילים שכזה, ששמור לתהומות ההומור השחור של שלושה אנשים שהתייתמו בבת אחת. בתקופה לפני שמת הוא עמד בצומת דרכים והתלבט אם לצאת לפנסיה מהעסק העצמאי שלו שבנה משך יותר מ-30 שנה. ידענו על הלבטים שלו בעניין הזה, אבל לא שיערנו שההחלטה הזאת תהיה כה קשה ובלתי נסבלת עבורו, עד שתגרום לו לא להיות עוד.
אבא שלי היה איש גבוה וחזק. היו לו כפות ידיים גדולות, עיניים כחולות ולב רחב. הוא עלה לארץ מרומניה, בגיל 23 ואחרי ששירת בצבא הרומני. רכש לעצמו מקצוע, כטכנאי שיניים והחל לעבוד בו כעצמאי לפרנסתו.
הוא היה איש צמא ידע, אוטודידקט, אוהב ספר שהתחבר מהר מאוד גם לעולם הטכנולוגיה ולמד להפעיל את המחשב לצרכיו האישיים. הוא תמיד היה מוקף במכרים וחברים ממעגלים שונים. בהיותו דור שני לשואה, הקפיד לנכס לעצמו כל מיני קרובי משפחה מסוגים שונים ומדרגות שונות ברחבי העולם.
הוא גם המעיט לדבר על עצמו. על פועלו, תחושותיו וחוויותיו. על התסכול שחש סביב תהליך היציאה לגמלאות הבנו רק בדיעבד, ורק על קצה המזלג. שיחות הטלפון הקבועות שלנו התבססו בעיקר בשנים האחרונות שלפני מותו, והכילו מספר מצומצם של משפטים חוזרים שנסבו בעיקר סביב שלומם של הילדים. אם הייתי יודעת שאלה יהיו השיחות האחרונות שלנו, אין לי ספק שהייתי נוהגת אחרת.
הצורה שבה בחר לקבל את מה שאני רואה כהחלטה סופית ללא עוררין, היא אולי הבודדה בחייו. שקיבל והלך. כאילו דוחה את האפשרות לערעור של מישהו על ההחלטה הזאת.
עברו שעות ספורות בלבד מהרגע שבו נמצא עד שנקבר בהלוויה מזורזת שכללה מספר מצומצם מאוד של אנשים. גם השבעה שלו היתה שונה, אחרת. בניגוד למקובל באירועים מהסוג הזה, לא נפתחו אלבומי תמונות. לא סופרו סיפורים אודותיו. על מי שהיה ומה שהיה עבור המנחמים שהגיעו. כן נשאלו המון שאלות על מה שקרה. האם ידענו, ראינו, ולמה הוא התאבד.
ולא, לא ידענו. ולא ראינו. ולא שיערנו בנפשנו שיתאבד. הוא לא השאיר אחריו מכתב או הסבר כלשהו. אחת המחשבות הראשונות שאליהן נדרשנו, האחים, הייתה מה אומרים לילדים שלנו. הם היו קטנים מאוד אז וחששנו לעמת אותם עם הגרסה האמיתית של מה שקרה לו, ולכן דבקנו בסיפור שסוכם מראש לפיו מת מדום לב. במשך שנים, שמרנו על אחידות הגרסה מולם בשיחות השונות שבהן נסיבות מותו עלו. שמרנו עליהם ועל עצמנו.
האחים שלי היו אז ועודם היום המשענת והעוגן שלי. שותפות הגורל הזאת איחדה אותנו וחיזקה את הקשר ביננו. אל עמותת בשביל החיים הצטרפתי בהמלצת אחותי, אז גם החלטנו, כל האחים, שהגיע הזמן לספר לילדים שלנו על נסיבות מותו האמיתיות. תחילת ההתנדבות שלי בעמותה הייתה במתן הרצאות בנושא מניעת אובדנות מטעם העמותה. חשבתי שלא אוכל להסתיר מהם את תוכנן של ההרצאות וההכשרות ואת הקשר שלי אליהן.
כינסתי את הילדים וסיפרתי להם. התנצלתי על השקר. על הכיסוי. סיפרתי מה קרה באמת, מה אנחנו יודעים, מה אנחנו מנחשים ואיך אנחנו מתמודדים עם ההתאבדות של אבא שלי, סבא שלהם. אפשרתי להם לשאול אותי שאלות. והם שאלו. בנקודת הזמן הזאת, לא היו ביננו יותר סודות בנושא.
הם הקשיבו קשב רב. היה מרגש להצליח לכנס אותם לשיחה כזאת ולקבל את תשומת ליבם המוסחת בדרך כלל, כדרכם של ילדים צעירים. והם מודעים ויודעים. על התחושות שלי. הצער העמוק והקושי. על הפעילות בעמותה, על המטרות שלי. ובזכותם אני מרגישה שלמה יותר עם עצמי כאמא, כילדה לאבא שהתאבד.
מאז הם שמעו את ההרצאה שלי במסגרת העמותה ויודעים לספר עליה גם לחברים שלהם. הם לא מתביישים או חוששים ספר איך סבא שלהם מת. ואני, כבר לא מפחדת מהסוד הזה, ששמרתי מפניהם.
בזמן שאני כותבת ומרצה חולפות בראשי המחשבות. האם זה באמת מה שאני מרגישה? האם אני באמת לא כועסת עליו? לא כועסת על עצמי? לא יכולתי לראות כלום אז? האם היינו בסדר בכל הסיפור הזה? האם יכולנו לעשות יותר? אלה לעולם ישארו שאלות לא פתורות בראש שלי והן ילוו אותי תמיד.
אני מאמינה שעם הילדים שלי אני נוהגת אחרת. מקפידה לשתף אותם בחיים שלי, לספר להם על עצמי, על ההצלחות שלי, הכשלונות שלי. האכזבות. כל כך שמחתי על ההזדמנות לשתף אותם במה שקרה לו. רציתי שלא יהיו ביננו סודות ורציתי שילמדו לשתף, גם בקשיים שלהם, ויבינו שגם ההורים שלהם, כמו גם אבא שלי, הם אנשים. אנושיים. שיש להם קשיים ותסכולים מהחיים. אבל שרובנו מוצאים את הדרך הטובה ללכת בה.
במסגרת הפעילות שלי בעמותה, כמרצה, אני מקווה שנוכל לעשות שינוי. גם אם קטן. לטעת בראשם של אנשים את זרעי המודעות. את ניצני ההקשבה. אם אנחנו יכולים להציל נפש אחת - זכינו בעולם ומלואו.
ביום שלישי הקרוב, בשעה 18:00, תצא מהתיאטרון הקאמרי צעדה ברחובות תל אביב, תחת הכותרת "חייבים לדבר, אפשר למנוע התאבדויות!". האירוע ביוזמת עמותת "בשביל החיים" ובשיתוף היחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות. למידע ותרומה לעמותת "בשביל החיים" באתר www.path-to-life.org
מכירים מישהי או מישהו שנמצא במשבר אובדני? מרגישים או מרגישות ככה בעצמכם\ן? מוזמנים
ומוזמנות למלא כאן ועכשיו את השאלון "המזהה האובדני", שנכתב על ידי מומחים מתחום בריאות הנפש במסגרת פעילות התכנית הלאומית למניעת התאבדויות bit.ly/Ask_s_co_il
עמותת "בשביל החיים"- סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו והרצאות למניעת אובדנות: 03-748-7771
ער"ן- עזרה ראשונה נפשית- 1201
סה"ר- סיוע והקשבה ברשת: https://sahar.org.il/
המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת: 105