איך מדברים עם הילדים על מוות? פסיכולוגית מסבירה

המוות כידוע, הוא חלק מהחיים אבל איש לעולם אינו מצפה לו. הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס אמר: "טיבו הבלתי צפוי של המוות נעוץ בעובדה שהוא אינו מצוי בשום אופק. הוא אינו ניתן לשום אחיזה". זאת הסיבה שכל כך קשה לנו לדבר עליו עם עצמנו - ובעיקר עם ילדינו. האמת? לא בכדי.

המוות משפיע באופן עמוק על תחושת הביטחון של ילדים, בייחוד אם מדובר באדם קרוב, כגון הורה. בניגוד למבוגרים, המתאבלים במשך פרק זמן רצוף לאחר המוות, תהליך עיבוד האבל בילדות הוא מעגלי. בכל שלב התפתחות חדש, הילד חווה שוב באופן שונה את האובדן והשכול. מוות של אדם קרוב שהתרחש כאשר הילד היה בן שנתיים, עלול לקבל שוב משמעות חדשה וקשה לא פחות כאשר בגיל 6 הילד מגלה את הסופיות הטמונה בתחושת האבדן. לכן, עם הזמן חוויית האובדן אף עלולה להפוך לקשה יותר.

ציור וכתיבה הן שתי דרכים מומלצות להתמודדות עם מוות. הספר שכתבתי בשיתוף בית הלוויות 'עלי שלכת', "זיכרונות של הלב", מאפשר לכל ילד להביע את רגשותיו ותחושותיו באמצעות מילים וציורים. כשמו כן הוא: ספר זיכרונות המאפשר להנציח את הנפטר באופן אישי מאוד באמצעות איורים ושיתוף מחשבות ורגשות. הספר לא רק מאפשר לילדים לבטא את עצמם אלא מאפשר גם להורים לפתח נושאי שיחה על הנושא הכאוב ביותר ומשמעותו לחיים. הספר, הראשון מסוגו שזה עתה יצא לאור, מאפשר לילד להבין את רגשותיו בתהליך האבל, לעבד את הפרידה ולהתמודד עם הפחד. הוא ערוך כחוברת עבודה, המיועד לילדים בטווח גילאים 3-12 המתמודדים עם אבל.

ואולם, על אף העובדה שכל ילד מגיב למוות באופן ייחודי, קיימות מספר התנהגויות משותפות המאפיינות את התמודדותם של ילדים בגיל זה עם המוות, חרדות, כעס, אשם, סקרנות, שינויים במצב הרוח, נסיגה בלימודים ועוד. לא רק לילדים מציפים שאלות. גם ההורים נתונים בסימני שאלה, שהגיע הזמן לפתור.

אלה השאלות הנפוצות שמעסיקות הורים המתמודדים עם מוות ומתלבטים איך לערב את הילדים.

מבוגרים רבים חוששים שיפחידו את ילדם במידה ויאמרו לו מה באמת קרה. אולם, במקרים רבים עלולים רעיונותיו של הילד לגבי ההתרחשויות להיות מפחידים הרבה יותר מן המציאות. לכן, חשוב להסביר לילדכם בכנות מה אירע, תוך התאמת אופי ההסבר לגילו ולמצבו. לא תמיד תהיינה לכם תשובות לשאלות שישאל, אולם עצם ההזדמנות לשאול ולשוחח עמכם מסייעת לכשל עצמה.

התשובה לשאלה זו אינה מצויה בתחום מדעי הנפש אלא בדעותיו האישיות של כל אדם. לכן, שתפו את הילד בהשקפתכם האישית בנושא והדגישו כי הוא רשאי לגבש דעה אחרת. עם זאת, במידה ואתם חשים כי הסבר בדבר קיומו של גן עדן יקל על הילד, השתמשו בהסבר זה ונסו להימנע מהסברים המדגישים את סופיותו של האדם.

הדבר תלוי בגילו של הילד, בנסיבות המוות ובטיב הקשר בינו ובין הנפטר. נסו לשתף את הילד בהחלטה. ספרו לו מהי לוויה ולמה עליו לצפות, מעשית ורגשית, ונסו לגבש יחדיו החלטה. הלוויה עלולה להיות חוויה קשה, אולם כך גם תחושת הבידוד וההישארות מאחור. הרחקתו של הילד בכוח מן הלוויה עלולה לנטוע בו את הרושם שמוות הוא דבר כה נורא עד שלא ניתן להתמודד עמו. בכל מקרה אל תלחצו על הילד לעשות דבר שאינו רוצה בו. במידה והילד מבקש לבוא אך אתם חשים מצוקה כבדה מדי, תנו לאדם קרוב לטפל בו בעת הטקס ולהסביר לו מה מתרחש.

נסו להכין את הילד לחיים שלאחר האובדן: שאלו אותו מה הוא חושב שיקרה לו בהמשך והזמינו שאלות נוספות מצדו. ענו עליהן בכנות, ואם אין לכם תשובות - אמרו זאת. ילדים, ובייחוד הצעירים שבהם, אינם מבינים מהו המוות. לכן, חשוב לברר איתם מהם המושגים שיצרו לעצמם, שכן השערותיהם עלולות להיות מפחידות יותר מהמציאות. על מנת להמחיש את הסבריכם, נסו להשתמש בובות, ציורים וספרים. הבטיחו להם שוב ושוב שהם בטוחים ושאלו אותם למה הם זקוקים כדי להרגיש טוב יותר.

התשובה היא כן. כאשר אתם עצובים ובוכים בפני הילד, אתם ממחישים לו כי רגשות אלו הם לגיטימיים, וכי הוא רשאי לחלוק עמכם גם את רגשותיו. הדבר יקל עליו להביע את תחושותיו בפניכם. חשוב להסביר לו מדוע אתם מוטרדים ולהדגיש שהדבר אינו באשמתו. במידה ואתם חשים כי הסוגיות המעיקות עליכם אינן מתאימות לגילו ולהבנתו, נסו להתאים את ההסבר ולהשתמש במצבים ובמושגים המובנים לו.

עד כמה שהדבר קשה, נסו לשמור על השגרה הרגילה שהייתה לפני האירוע, כגון שינה בשעות קבועות והליכה לבית הספר ולחוגים. הדבר יספק לילד תחושת ביטחון וקביעות במציאות מבלבלת מאד.

רצוי מאד ליידע את הגננת, המחנכת או את יועצת בית הספר, על מנת שידעו להיות סבלניות ורגישות יותר כלפיו. בנוסף, הן תוכלנה להיות ערות לסימנים של מצוקה או לבעיות תפקוד, וליידע אתכם.

במהלך השבועות והחודשים הראשונים, הילד עלול להפגין התנהגויות שאינכם רגילים אליהן. הוא עלול לבכות, להסתגר בעצמו, לחזור להרטיב במיטה, להתרחק מחברים או להידרדר בלימודים. מרבית הילדים מתמודדים בסופו של דבר עם שכול ללא צורך בעזרה מקצועית. עם זאת, במידה ואתם רואים כי הילד מתקשה לתפקד באופן בסיסי בחיי היומיום, שהוא מביע מצוקה שנראית לכם כגדולה מכוחות ההתמודדות שלו או שהוא מעלה רעיונות אובדניים, פנו לעזרה מקצועית. תוכלו להיעזר ביועצת בית הספר על מנת להפנות אותו לסוג העזרה המתאים.

ד"ר נעמי באום היא פסיכולוגית בכירה, יועצת לענייני טראומה וחוסן בארץ ובעולם. היא ניהלה את יחידת החוסן במטי"ב-מרכז הישראלי לפסיכוטראומה וכותבת ספרים בנושאים של סרטן, שכול, וחוסן.