מנטרה:
"זה בסדר לאהוב את עצמי מספיק כדי לומר 'לא'"
המשמעות של להיפתח לנשגב שבנו משמעה לכבד את הנשגב המצוי בתוכנו. זה עשוי להיות מאתגר. אם אתם דומים לי במשהו, אני מניחה שקשה לכם להגיד "לא", גם כשאתם ממש לא רוצים לעשות משהו. לא כל האמפתים מתקשים לסרב לאדם אחר, אבל התכונה הזו שכיחה למדי בקרבנו, כי אנחנו חשים את מה שמרגישים האנשים הסובבים אותנו ולעיתים קרובות מרגישים את צורכיהם הרגשיים של אנשים זרים בעוצמה רבה יותר מכפי שאנחנו מרגישים את הצרכים שלנו. אומנם האהבה של אמפתים לשרת היא דבר טוב, אבל זה המקום לשאול את עצמנו אם השירות הזה מעלה את אנרגיית כוח החיים שלנו או מדלדל אותה. במילים אחרות, האם אתם אומרים "כן" מרצון אמיתי לומר "כן", או שמא אתם אומרים "כן" מפני שאתם מרגישים שכך אתם אמורים להשיב, כדי למלא מחויבות או תפקיד כלשהם?
נראה שאנחנו, האמפתים, מרגישים שאנחנו משרתים מישהו כאשר אנחנו מקריבים את הצרכים שלנו-עצמנו, בכך שאנחנו אומרים "כן" כשעדיף שלא נשיב כך. אבל הסירוב שלנו לומר "לא" גורם לנו לתרץ תירוצים במקום להיות ישירים, או שאנחנו מוצאים את עצמנו עושים דברים שאנחנו לא רוצים לעשות, כי איננו מסוגלים להגיד "לא". האפשרות הראשונה איננה ישרה, והשנייה בסופו של דבר מרוקנת אותנו, וכך אנחנו נשארים מרוקנים, באפיסת כוחות ובכמה מהמקרים גם חולים. ובגלל זה אנחנו מתישים גם את הסובבים אותנו, ובעיקר את מי שאוהבים אותנו במיוחד. ככל שאנחנו רגישים יותר, כך סביר יותר שנרגיש בושה, אשמה ואי-נוחות כשנאכזב אחרים. וכך, המניע שלנו לרצות אחרים, כפי שכבר אמרתי, הוא כפול: צורך להקל על בעיותיהם של אחרים כיוון שאנחנו מרגישים את מה שהם מרגישים, לצד צורך להימנע מהכאב הכרוך בתחושת האשמה, אם אנחנו מאכזבים אותם או לא עומדים בציפיותיהם.
כאשר אדם מכפיף את צרכיו לאורך פרקי זמן ממושכים כדי לסייע לאחרים במילוי צורכיהם, בעוד אותם אנשים לא מסייעים לו בחזרה למלא את צרכיו-שלו, הדבר עלול להוביל לרגשות טינה וכעס מודחק. מחקר משותף שנערך בשנת 2013 בבית הספר ע"ש ט"ה צ'ן לבריאות הציבור בהרווארד ובאוניברסיטת רוצ'סטר הראה שאנשים שהחניקו את רגשותיהם היו בסיכון מוגבר ב-30 אחוז למוות בטרם עת משלל סיבות, והסיכוי שלהם לחלות בסרטן היה גדול ב-70 אחוז1. אם כן איך מתנהלים אמפתים במערכות יחסים קרובות? ומהן המלכודות הבעייתיות לאלה מבינינו הנמצאים במערכת יחסים? מערכת יחסים עלולה להיות קשה לשני הצדדים. אמפתים זקוקים לזמן רב לבד, אנו זקוקים למרחב פיזי משלנו, ולסביבה שקטה. אנחנו עלולים בלי דעת לחבל במערכות יחסים בכך שנהפוך לאנשים שמרצים אחרים, נתפשר על הגבולות שלנו ונכפיף את עצמנו לבני הזוג שלנו. אנחנו גם נוטים מאוד להעניק ולהבין, רגישים לצורכיהם של אחרים ותומכים.
אם אנחנו שוהים בסביבתו של אדם שאינו מבין אמפתים ולא מכבד את הצרכים שלנו, אנחנו עלולים לאבד את עצמנו, או להקריב את אותם צרכים בניסיון לשמר את הקשר — ואז אנחנו בבעיה. אם האדם שאיתנו זקוק לדברים שונים מאוד מהצרכים הבסיסיים שלנו — אולי הוא אוהב להיות יחד סביב השעון, אולי היא אוהבת להתרועע עם חברים נוספים, אולי הוא אוהב רעש רקע ואולי היא אוהבת לנהל שיחה מתמדת — זה עלול להיות קשה, לשני הצדדים. הכרה בהבדלים האלה וכבוד כלפיהם יכולים לעזור מאוד ביצירת פשרות בריאות ומאפשרות.
נרצה להתרחק ממערכות יחסים עם אנשים הדואגים בעיקר לעצמם. נרקיסיסטיים נמשכים אלינו במיוחד, כיוון שאנחנו רואים את האדם האמיתי מאחורי המסכה שהם מציגים לעולם ורוצים לאהוב את האדם הזה ולדאוג לו. והם רוצים נואשות את אותן אהבה ודאגה ללא תנאי. אבל ברגע שאנחנו מרגיזים אותם — לא מסכימים איתם או מוצאים פגם כלשהו, או שמשהו מאיים על תחושת העצמי המנופחת אך מעורערת שלהם — אנחנו עלולים לאבד את עצמנו לחלוטין בניסיון להימנע מחוסר שביעות הרצון שלהם ומהחיבה שהם עלולים למנוע מאיתנו.
כששני אמפתים נפגשים, החיבור מהלב, ההבנה ההדדית והיכולת להרגיש את מה שמרגיש הצד השני יכולות להוביל למערכת יחסים עמוקה של אחוות נפש. מנגד, כל אחד מבני הזוג קולט את המצוקות הרגשיות והפיזיות של הצד השני. ואין הרבה מרחב לסודות. הצד השני יודע תמיד מה אתם מרגישים ומה אתם לא אומרים.
מערכות יחסים הן חיבור רוחני ושני הצדדים צריכים לנהוג בהן באהבה ובהבנה. לכן חשוב במיוחד לאמפתים ולחבריהם להביע צרכים והעדפות ולמצוא נתיב לכבד את שני הצדדים. תקשורת, אהבה וכבוד יכולים להיות משמעותיים ביותר בהנחת יסודות חזקים למערכת יחסים ממושכת.
לעוף על רגשות האשם
הסיבה העיקרית שבגללה אנחנו מכפיפים את עצמנו לאחרים הם רגשות האשם. תחושת אשמה יכולה להיות עניין רווח בקרב אמפתים. זו עוד סיבה לכך שאנחנו מתקשים להגיד לא. אחת הסיבות העיקריות שבגללן לא הייתי מסוגלת לסרב היא האשמה שהרגשתי אם אכזבתי מישהו. לא הפסקתי לאמוד מה יהיה גרוע יותר: לעשות משהו שאני לא רוצה לעשות או תחושת האשמה שתהיה מנת חלקי אם אומר "לא". למשל, כשהייתי בתחילת שנות העשרים לחיי ורווקה, חברתי טנישה, אם יחידנית לילדים צעירים, התקשתה להתפרנס תוך כדי טיפול בשני ילדיה, שהיו בגיל בית הספר היסודי. היא רצתה מאוד להתחיל שוב לצאת לדייטים ולא היה לה זמן בלו"ז העמוס שלה, אלא לעבוד ולטפל בילדים. הצטערתי מאוד עבורה. מאוד! בעיני רוחי, הצבתי את עצמי בנעליה — כפי שאמפתים עושים בטבעיות — והרגשתי כמה קשה להיות היא. ההרגשה הזאת לא מצאה חן בעיניי, ולכן שמתי לי למטרה לעזור לה מפני שהייתי זקוקה שהיא תרגיש טוב יותר. לעיתים קרובות שמרתי על הילדים שלה כשהיא יצאה לבלות, או שעזרתי לה בכל צורה שיכולתי.
ואולם, עם הזמן, מצבה לא השתפר והסידור שלנו היה לה נוח מאוד. אני, מנגד, התחלתי להרגיש שמתייחסים אליי כמובן מאליו. הרגשתי שהיא רואה בי פתרון קבוע לבעיות שלה. הייתי אישה צעירה בעצמי, גם לי היו צרכים ורצונות ואט-אט התחלתי להרגיש שהם מוסטים הצידה, כדי שהצרכים שלה ייענו. לא יכולתי לבוא בטענות לטנישה, כי אמפתים נתקלים בדפוס הזה לעיתים קרובות. אנחנו מושכים אלינו אנשים עם כל מיני צרכים וגורמים להם להרגיש כל-כך בנוח עד שכבר אין להם שום תמריץ לשנות את מצבם.
אנחנו משכנעים את עצמנו שככה חברים נוהגים זה עם זה, אף-על-פי שעמוק בתוכנו אנחנו יודעים שלא היינו מרגישים בנוח לבקש משהו כזה מאחרים, בגלל הקושי שלנו לקבל. הבעיה היא שככל שמצבים כאלה מתארכים, כך קשה לנו יותר להוציא את עצמנו מהם, וזה מוביל להשלכות בעייתיות יותר שמהן היה אפשר להימנע או שהיה אפשר להידרש להן בשלב מוקדם בהרבה. במקרה של טנישה, הטינה שלי גאתה וגאתה עד שהתווכחנו ויכוח אדיר שיצא מפרופורציות ביחס למה שהתחיל אותו. אבל אחרי שנרגעו הרוחות, אני זו שהתנצלה על שהתפוצצתי ככה, כיוון שהסיבה שהתחילה את הוויכוח לא הצדיקה את הכעס שהבעתי. לא רק שהעניין המקורי לא בא על פתרונו, עכשיו גם הרגשתי אשמה על הכעס והטינה שחשתי כלפיה. בשל כך שפטתי את עצמי, הלקיתי את עצמי והאמנתי שאני חברה גרועה. או-אז הכפלתי את המאמצים לנסות להיות לה חברה טובה, מה שעורר בי עוד טינה כלפיה על שהיא גוזלת את כל הזמן שלי ואת כל תשומת הלב. הדפוס הזה, של התפוצצות מטינה ואז הכפלת מאמצים בגלל רגשות אשם נראה סטנדרטי למדי במצבים רבים בחיי. זה עניין נפוץ אצל אמפתים, למצוא את עצמנו במצבים כאלה שבהם אנחנו מפסידים מכל הכיוונים. איזו דרך מטורפת לחיות ולבזבז אנרגיה.
בסופו של דבר המצב הגיע לשיאו כשפגשתי את בעלי, דני, והתאהבתי בו. יצאנו ובילינו הרבה מאוד יחד, ושמתי לב שטנישה לא שמחה עבורי. הופתעתי. חשבתי שהיא תצא מגדרה מרוב שמחה על שאני עם גבר שגורם לי אושר. אבל כבר לא היה לי זמן רב עבורה, והיא התחילה לנטור לדני. מצאתי את עצמי עושה שמיניות באוויר בניסיון לפייס אותה. ואף-על-פי-כן, הרגשתי פעמים רבות שהיא מציבה אותי בעמדה שבה אני נאלצת לבחור בינה לבין דני, במקום פשוט לקבל אותו לחיי, הדבר הבריא לעשות.
בחרתי בדני כמובן ובהרבה מאוד כאב, צער ואשמה בליבי הפניתי את גבי לחברות שלנו. רק במבט לאחור ראיתי את החברות הזאת כפי שהיא. אחרי זמן-מה, טנישה חזרה לחיי ואפילו התנצלה, אבל רק כשראתה שאני לא חוזרת ושאני באמת שמחה בלעדיה.
במבט לאחור על החברות הבעייתית שלי עם טנישה, ועל אירועים דומים אחרים בחיי, אני מבינה שהנטייה להימנע מעימותים מובילה בפועל לעימותים רבים יותר בטווח הארוך. אנחנו נמנעים מעימותים מפני שאנחנו מפחדים שזה ידלדל את הכוחות שלנו. אבל אם נצליח לעמוד על שלנו ללא פחד, ולעשות את זה בדרך הנדיבה ביותר שאפשר, זה יהיה קל יותר ואנחנו נתמלא תחושה חזקה של אהבה עצמית, שמגיעה כשאנחנו דואגים לעצמנו. אם הייתי מקשיבה לליבי בשלב מוקדם בהרבה ואומרת משהו, זה היה מכאיב מאוד, אבל הייתי חוסכת הרבה כאב לב בשלבים מאוחרים יותר.
"רגישות היא העוצמה החדשה" מאת אניטה מורג'ני, הוצאת אופוס