זוכרים מתי ההורים שלכם דיברו על מיניות? האם בכלל התרחשה שיחה כזאת? איך אתם למדתם בפעם הראשונה על מיניות? אתם רוצים שגם הילדים שלכם ילמדו כך? אם אתם עוד מתלבטים, כדאי שתדעו שהחל משנת הלימודים הבאה ילמדו כל התלמידים והתלמידות בכל שכבות הגיל חינוך מיני בבתי הספר, במסגרת מערך שבנו צוותי השירות הפסיכולוגי־ייעוצי במשרד החינוך תחת הכותרת "מיניות בריאה ומניעת פגיעה". השיעורים שיועברו בנושא יעסקו בתכנים כמו דימוי גוף, אהבה וזוגיות, שמירה על המרחב האישי, חשיפה לרשתות חברתיות, התבגרות מינית, פרטיות ברשת, אמצעי מניעה ושוויון מגדרי.
החלטת משרד החינוך מסמנת משהו גם עבור ההורים. משרד החינוך שם את נושא המיניות בפרונט ואומר להורים שהגיע הזמן לדבר על מיניות. לכל ילד וילדה ולכל נער ונערה מגיע לקבל בנושא זה מידע תקף ומהימן, ולא כזה שהתקבל מצפייה בפורנו.
לכן, אף על פי שזה עשוי לגרום מבוכה גם לילדינו וגם לנו, אין לנו ברירה אלא לדבר איתם על מיניות. זהו נושא חשוב מאוד, וזה תפקידנו בתור הורים. ילדים ובני נוער רבים נחשפים כיום לייצוגים של מיניות בכל מקום - בסדרות, בפרסומות ובשלל סרטוני טיקטוק ויוטיוב. המיניות נוכחת בחיינו, ותפקידנו בתור המבוגרים המשמעותיים בחייהם הוא לתווך להם את העולם. ככל שנדבר איתם על הנושא, נסביר להם אותו וניתן להם כלים להבנתו - נסמן להם שגם אנחנו מקור מידע אמין למיניות, והם יבינו שהם יכולים לדבר עליו איתנו, להיעזר בנו ולא להישאר לבד עם כל השאלות השגם ככה מעסיקות אותם.
אבל איך עושים את זה?
הדבר הראשון והחשוב ביותר שצריך לדעת הוא שקיימת מבוכה. אין שום בעיה עם המבוכה הזאת, היא חלק מהסיפור וזה בסדר שהיא מופיעה כשבכוונתנו לדבר על מיניות. הבעיה מתחילה כשלא נותנים לה מקום, כשמנסים להסתיר אותה, להחביא אותה, ואז היא מכאיבה ולא נעימה. הפתרון שלי הוא פשוט לתת לה מקום, להגיד לילדים שלנו שזה בסדר להיות מובכים, לספר שזה מביך גם אתכם, לתת מקום לצחוק, להסמקה, למבט שיזלוג לצדדים, לחוסר הנוחות. הכול בסדר, כי גם אם אנחנו מתקשים לדבר על מיניות ומובכים כשאנחנו נדרשים לעשות זאת, ובכן, זו לא סיבה טובה מספיק לא לדבר עליה.
אחרי שהנכחנו את המבוכה ונתנו לה מקום, נוכל לדבר יותר בקלות על מיניות. הנה כמה טיפים חשובים בשיח על מיניות:
1. בשיח על מיניות אנחנו לא חייבים לדבר על עצמנו ועל חיי המין שלנו. בניגוד לחשש הנפוץ, שיח על מיניות לא דורש שיתוף או חשיפה אישית. כדי לדבר על מיניות אנחנו יכולים רק לשתף במידע על מיניות, בדעות שלנו, בתפיסת העולם שלנו, במה שאנחנו שמים לב שקורה כרגע בחברה שלנו ובמה שהיינו רוצים שיקרה אחרת. שיח על מיניות הוא לא רק שיח על דברים אישיים, אלא גם שיח חינוכי, שיח ברומו של עולם, כמו שמדברים על ערכים, אקטואליה או תרבות. ואם אנחנו בכל זאת רוצים לקיים שיח אישי, אפשר לשאול ולהתעניין, אבל להגיד לילדים באופן מפורש שהם לא חייבים לשתף בכל דבר, אלא רק במה שהם מרגישים איתו בנוח. אתם יכולים להיות שם עבורם גם אם הם לא יחשפו הכל. אגב, גם אתם לא חייבים לשתף את ילדיכם בסיפורים האישיים שלכם, וגם לזה יש ערך, כי אתם מלמדים אותם איך להציב גבולות ומשמשים הוכחה לכך שהשיח על הנושא הזה לא מחייב שיתוף וחשיפה אישית.
2. לא צריך לדעת לענות על הכול. זה בסדר לומר שלשאלה כזאת או אחרת אין לכם תשובה מיידית, שאתם רוצים לברר כדי לא להטעות, שזה מעולה שהם שואלים ועכשיו אתם יכולים לנסות לברר ביחד את התשובה. כך תוכלו לתת להם את החכה ולא רק את הדגים, להראות להם איפה כדאי לחפש ולהסביר אילו אתרים באינטרנט הם מהימנים ואילו לא, איך אתם יודעים על אילו מקורות אפשר לסמוך ואילו מקורות נחשבים למפוקפקים. זוהי באמת הזדמנות פז.
3. סמכו על עצמכם. אתם ההורים שלהם, אתם מלווים אותם לאורך כל חייהם ויודעים איך נכון להנגיש להם כל שיח, וכך גם את השיח על מיניות. אין לי ספק שאצלכם נמצאים הידע והכוח לעשות זאת.
לסיכום, עלינו להבין כי תפקיד ההורים כיום חשוב יותר מתמיד - חיוני והכרחי שההורים יהיו אחד ממקורות הידע המרכזיים למיניות עבור בני הנוער, אחרת הם ילמדו על מיניות ממקורות מידע שקריים, לא תקפים, לא מהימנים והכי גרוע - כאלה שמנחילים להם תרבות של אונס ופגיעה ובכלל לא מלמדים על מיניות ומסבירים איך אפשר ליהנות ממנה.
סיון לוטן היא מנהלת תחום המיניות ב־Safe School