כולנו ב"טראומה קולקטיבית" - אבל יש מה לעשות כדי להקל על עצמנו

הקורונה סגרה אותנו בבתים ופגעה בפרנסה וביציבות; סבבי בחירות אינסופיים גורמים לרבים לאבד אמון במערכת; המחירים רק ממשיכים לעלות בעוד שההשקעות והחסכונות מצטמצמים - ולכל אלו מצטרף כמובן המצב הביטחוני בישראל שאף פעם לא ברור איך בדיוק הוא ייראה מחר או בעוד שבוע ושנה.

הגיע הזמן להודות בזה - החיים בתקופה הזאת בהיסטוריה האנושית הם משימה מאתגרת. ולמי שחושב שצרת רבים היא חצי נחמה - כדאי להמשיך לקרוא כדי להכיר את דעת המומחים בנושא.

רוקסן כהן-סילבר, פסיכולוגית מאוניברסיטת קליפורניה, הקדישה עשרות שנים מחייה כדי לחקור את האופן שבו טראומה משפיעה על אנשים באופן קולקטיבי. בראיון ל-HuffPost היא התייחסה מטבע הדברים לציבור האמריקני ולא הישראלי, אך את מסקנותיה בהחלט ניתן להחיל גם עלינו.

לדבריה, רבים סובלים כיום ממה שמכונה "טראומה קולקטיבית" - ובמאמר שפרסמה עם עמיתיה בכתב העת המדעי Nature Human Behavior, היא מזהירה שהשנתיים האחרונות הוסיפו עוד רובד חדש להתמודדות המורכבת הזאת. את האירועים בשנים האלו היא מכנה "אתגרים כרוניים עם נקודת קצה מעורפלת". הכוונה היא שאף אחד לא באמת יודע עד כמה המצב באמת יחמיר או מתי נוכל סופסוף להתחיל לתקן ולרפא.

ואם זה לא מספיק, הפסיכולוגית אסתר בויקין מסבירה שהטראומות האלו משפיעות עלינו אפילו יותר משאנחנו משערים. היא משווה את ההתמודדות הזאת להצטננות שמיד אחריה חוטפים שפעת ובהמשך גם זיהום חמור. "זה מרגיש שההשפעה של האירועים האלו רק הופכת קשה יותר ככל שעובר הזמן - כי יכולת ההתמודדות שלנו נפגעת מכל חוויה קשה כזאת. במציאות הזאת, אין לנו מספיק זמן להתאושש מאירוע מסוים וכבר מגיע אירוע אחר".

לאורך הקריירה שלה, כהן-סילבר חקרה בין היתר כיצד אמריקנים הגיבו לאירועים דרמטיים ומכוננים כמו אירועי ה-11 בספטמבר, הוריקן סנדי והירי במרתון בבוסטון. היא גילתה שאנשים רבים פיתחו לאחר האירועים האלו תופעות שמצביעות באופן ברור על מצוקה רגשית, כמו ערנות יתר, בעיות שינה, קשיים בוויסות הרגשי ותחושה כללית שהם נמצאים תמיד "על הקצה".

כעת, היא מזהירה, אירועים מורכבים מתפתחים בכל רחבי העולם על בסיס כמעט יומיומי - והיא מודאגת מהאופן שבו כולנו מעבדים את האירועים האלו ומושפעים מהם. "אולי כשנבחן את התקופה הזאת בהמשך נראה שהיא השפיעה באופן שונה משאנחנו חושבים היום, אבל אני כן יודעת להגיד שתשישות רגשית היא תגובה שאנחנו רואים בבירור בנתונים שלנו. אנשים רבים מדווחים שהם הגיעו לקצה גבול היכולת שלהם, שהם לא יכולים להאזין לחדשות יותר או להתמודד עם כל מה שקורה סביבם".

אז מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב ולהתמודד עם המציאות המדכאת בצורה מושכלת יותר? ובכן, כשרוצים להשתפר בכל תחום - תמיד כדאי להתחיל במודעות לבעיה ולאופן שבו היא באמת משפיעה עלינו. גם חמלה יכולה כמובן מאוד לעזור, גם כשהיא מופנית לאנשים אחרים סביבנו כמובן - אבל קודם כל כשאנחנו מעניקים אותה לעצמנו.

כהן-סילבר מציעה בהקשר הזה לכולנו ובעיקר למי שמנהלים אנשים אחרים - להיות הרבה יותר גמישים בימים האלו ולהבין שאנשים לא תמיד יכולים להוציא מעצמם את המקסימום, בטח בעת הזאת. טראומות, היא מדגישה, נוטות להתפרץ החוצה דווקא בזמן העבודה, בין היתר בגלל סט הלחצים שכל כך מאפיין רבים ממקומות העבודה. "אנשים לא מרבים לחלוק את האתגרים האישיים שלהם עם עמיתים לעבודה - אבל ההשלכות הרגשיות של האתגרים האלו בהחלט עשויות להתגלות שם".

אחת הדרכים היעילות להתגבר על טראומה היא ליצור מרחב גדול יותר למנוחה. בהקשר הזה, נדגיש כי מנוחה היא לא בהכרח שנת צוהריים מפנקת או חופשה אקזוטית. מנוחה יכולה להתבטא גם בבחירות קטנות שעושים במהלך היום - כמו לדוגמה לכבות את ההתראות בטלפון, להתנתק מהחדשות, להקדיש זמן למדיטציה או פעילות גופנית ולא לוותר על תחביבים שעושים לנו טוב.

זו אולי נראית לכם כמו עצה קלישאתית, אבל גם עזרה לאחרים תעזור לכם מאוד - ויש שורה ארוכה של מחקרים שתומכים בכך. כשאתם מסייעים לאנשים סביבכם במטלות, מתעניינים בהם או פשוט מחייכים בלי סיבה כשאתם רואים אותם - זה כבר משפיע לטובה ועוזר לצבוע את המציאות האפורה שלנו בגוונים קצת יותר בהירים.