אין הורה מעורב ונוכח, שלא מתפרץ על הילדים שלו מידי פעם. ובטח עכשיו בעיצומה של מגיפה עולמית, הזמן המשותף בבית מרקיע שחקים, פחות גבולות, יותר מסכים, הילדים משועממים וחסרי מנוחה כל הזמן סביבנו. אתם מנסים להחזיק את כל הכדורים באוויר: בית, זוגיות, עבודה ובסוף מוצאים את עצמכם דוחים יותר, מספיקים פחות, מאחרים אפילו לפגישות בזום ואז הוא מגיע, הגור הקטן שלכם שפתאום נזכר שיש לו משימה ליום המשפחה וברקע צעקות של אחותו שבדיוק נגמר לה הפרק - ודי! הנה אתם מתפרצים.
ראשית, חשוב ,שתדעו שאתם לא לבד, 98 אחוזים מההורים חוטפים התקפי זעם אל מול הילדים שלהם, בעיקר כשהילדים בגיל הרך.
אומנם אנחנו בטוחים שהילדים שלנו מעצבנים (זה כנראה גם נכון), אבל הם לא הסיבה להתפרצות. הילדים הם אולי הטריגר, הם כנראה הקש ששבר את גב הגמל, אבל הסיבות לסערה שלנו לא קשורות בהם אלא קשורות לפרשנות שלנו ולעובדה שאנחנו מגיבים לפעמים ביתר דרמטיות.
אנחנו רואים את ההתנהגות של הילד שלנו ("הנה הוא שוב מרביץ") ואנחנו קופצים למסקנות ("הוא יגמור באבו-כביר") מה שמפעיל עוד מסקנות ("אני נכשלתי כהורה") והנה מתחיל הסחף, רגשות של פחד ואשמה בלתי נסבלים מתקיפים אותנו מכל עבר וההגנה הכי טובה היא התקפה אז אנחנו מתפוצצים עליהם, צועקים ומתפרצים זה קורה מאוד מהר. כל התהליך לוקח פחות משתי שניות.
באופן הישרדותי לגמרי המוח שלנו מגיב לטריגר, לעיתים הוא מזהה את הסיטואציה כ "מצב חירום" ואת הילד כאויב, ואז פיזית אנחנו נכנסים למצב של "להילחם או לברוח". הורמונים מציפים את הגוף, גורמים לשרירים שלנו להתכווץ, לדופק לעלות, לנשימה להיות מהירה, זה בלתי נמנע, באותו רגע אנחנו מרגישים דחף עצום לפעול, להגיב, "ללמד אותו לקח" - אבל זה הכעס מדבר ולא ההגיון. חשוב לעכב את התגובות ולא להכות בברזל כשהוא חם, אפשר לגמרי ללמד את הילד לקח גם אחרי שיעבור הזעם, וזה כנראה גם יהיה הרבה יותר יעיל, הילד לא הולך לשום מקום (בואו, אתם יודעים איפה הוא גר).
כשאנחנו מפגינים שליטה עצמית אל מול הילדים שלנו ברגעי כעס אנחנו קודם כל מגנים עליהם מפני המפלצת שיוצאת מאיתנו וחשוב לא פחות, אנחנו מלמדים אותם שיעור חשוב על החיים - לקחת אחריות על התגובות שלהם, להיות מודעים ואחראים לרגשות שלהם ולדעת לתקשר באופן מכבד.
קבלו את זה, הכעס הוא עובדת חיים, יש להכיר בה ולהתכונן לבואה. היחסים הטובים בבית לא קשורים לשינוי פתאומי בטבע האדם - אז וותרו מראש על הפנטזיה ובמקום לנסות לא לכעוס, נסו לשלוט בביטוי של הכעס, בתגובות ובהתנהגות שלכם.
כך תשלטו בכעס שלכם
זהו סימנים מקדימים
לכל אחד הגבול האדום שלו. חשוב שתכירו את שלכם. זהו מראש מתי אתם "מתחממים" ועלולים לאבד שליטה, האם זה רעש שמצית אתכם? ריבים בין האחים? בלאגן בבית? אולי זו שעה מסוימת סביב התארגנות הבוקר או הערב, בדרך כלל תמצאו עקביות ודפוס קבוע.
החליטו להירגע
זיהיתם את הסימנים המקדימים, פגשתם את הקו האדום, קבלו החלטה מודעת לפעול אחרת. הזכירו לעצמכם שזה לא מקרה חרום, שהילדים שלכם זקוקים לאהבה בעיקר כשקשה להם, שאתם רוצים ללמד אותם שליטה עצמית וכבוד. ואגב, זה ממש בסדר להגיד את זה לעצמכם בקול רם.
אם אפשר התרחקו ועשו משהו אחר
זיכרו שהעוררות הפיזית לא נמשכת הרבה זמן, תיכף הסערה תחלוף וההיגיון יחזור אליכם - בינתיים לכו להכין קפה, הרבה יותר קשה לאבד שליטה עם כוס קפה ביד. צאו למרפסת, שטפו פנים, שימו שיר שאתם אוהבים, ואפילו חייכו בכוח זה מיד שולח מסר למוח שאנחנו לא במצב חירום.
ובאותו הקשר, זה שהתרחקתם ממש לא אומר שוויתרתם על העקרונות או שהילד "ניצח", זה רק אומר שאתם מספקים מודל של שליטה עצמית והתייחסות בכבוד לאחר, תכף תחזרו רגועים יותר ותוכלו לפתור יחד את הבעיה.
לא הצלחתם - התנצלו
לפעמים יהיו מצבים שלא תצליחו להתמודד טוב עם הכעס. מצאו את הכוח בעצמכם להתנצל ולפתוח דף חדש, להגיד משהו בסגנון: "צעקתי יותר מדי וקצת נבהלת, לא התכוונתי זה לא הגיע לך בפעם הבאה אשתדל יותר.. "
הילדים שלנו חיים ב"כאן ועכשיו", הם תופסים את העולם בצורה קונקרטית והם ממש צריכים לשמוע אותנו אומרים שעבר לנו, שאנחנו כבר לא כועסים יותר.
דנה אמר היא מנתחת התנהגות מוסמכת, MA בחינוך מיוחד, מרצה ומומחית בליווי התא המשפחתי.
אפליקציית Jama הוקמה במטרה לתת מענה לאימהות לתינוקות בגילאי לידה ועד גיל שלוש, ולרכז עבורן תוכן, פעילויות, טיפים ממומחים וסרטונים שילוו אותן לאורך התקופה המאתגרת הזאת. כל התכנים באפליקציה "גדלים" יחד עם התינוק ומותאמים באופן מדויק לשלבי ההתפתחות שלו, כך שהאימהות מקבלות רק את מה שרלוונטי להן ומעניין אותן בכל רגע נתון.
אפליקציית Jama היא ה-מקום של האימהות בישראל לפגוש ולהכיר אימהות נוספות סביבן, וליצור חברויות חדשות ומרגשות במסע המרתק.
חפשו אותנו בגוגל: https://app.jama.co.il/