ביום שישי נציין את יום המשפחה, והפעם בקול ענות חלושה. המשפחה בתקופת הקורונה היא משפחה חבוטה, לחוצה, מתוסכלת וכועסת. התא המשפחתי הוא הנפגע העיקרי והמשמעותי ביותר של התקופה הזו. ככל שהזמן חולף והקורונה עדיין איתנו, הולכות ומתבהרות ההשלכות של המצב, הריחוק החברתי, הלמידה מרחוק והעבודה מהבית, על המשפחות שלנו.
משפחה היא קבוצת אנשים שחיה יחד תחת קורת גג אחת. לכל אחד מהם צרכים שונים, התנהגויות שונות ואופני תגובה שונים. בימים שבשגרה, כשכולנו עובדים ועסוקים, הממשק המשפחתי מתכווץ לשעות ספורות בערבים ובסופי שבוע. הקורונה שינתה את המשוואה. היום כולם הרבה יותר בבית, מד הצפיפות מטפס ועולה, ויחד אתו העצבים והמתח של כולם.
השנה החולפת היתה קשה ומורכבת לילדים בכל הגילאים, והיא היתה קשה גם להורים. ההורים מצאו את עצמם מלהטטים כמו לפני הקורונה, בין אותן משימות: בית, עבודה, משפחה, רק שעכשיו כל המשימות האלה מתנקזות לקורת גג אחת מוגבלת, ובבת אחת הפכו כמעט לבלתי אפשריות. טעינו לחשוב שהורדת נפח העבודה, או העברת מקום העבודה לתוך הבית, יקל ולו במעט על שאר המשימות ההוריות והמשפחתיות, בפועל, זה אפילו קשה ונורא יותר.
ההורים היום אולי לא עומדים שעות בפקקים, וזמינים בבית לכל קריאה וגחמה של ילדיהם, אבל הם מוטרדים יותר, לחוצים יותר ומודאגים יותר. וכשכל החבילה הזו נמצאת על כתפיהם, לא נשאר מקום ליתר בני המשפחה. לא נשארת פניות וזמינות אמיתית לילדים. זמן האיכות, שעמלנו עליו כל כך הרבה, ודאגנו שיהיה נוכח בחיינו ובסדר היום המשפחתי, נדחק הצידה כאבן שאין לה הופכין. "למי יש כוח וחשק לזמן איכות עכשיו? ממילא אני כל הזמן איתם, הם לא צריכים עוד ממני" - אומרים הורים רבים, שאני נפגשת איתם. אבל זו טעות.
יש לנו מה לעשות. בתוך כל הכאוס ואי הוודאות, עדיין יש מה לעשות.
תאהבו אותם. נשמע טריוויאלי, נכון? מובן מאליו שכל הורה אוהב את ילדיו, אין על כך עוררין, אלא שלרוב גילויי אהבה והפגנת אהבה מצטיירים אצלנו עם הרבה מגע, חיבוקים ונשיקות, אבל יש בזה יותר. גילויי אהבה יכולים להגיע בכל כך הרבה מופעים וביטויים. משפטים כמו: "היי, מה העניינים? אתם בסדר, הכל טוב?", "אני רואה שעובר עליך יום קשה. בא לך משהו מתוק?", "יש משהו שאנחנו יכולים לעשות?", "איזה באסה שלא הצלחת להתעורר לזום היום, איך אנחנו יכולים לעזור לך לפעם הבאה?".
אמפתיה, חמלה, הגשת עזרה ובקשת עזרה הן דרכים נוספות וראויות להבעת אהבה ואכפתיות. גילויי אהבה מילוליים הם תמיד טובים בכל זמן ובכל מקום, ובמיוחד בתקופה זו הם נותנים את הנגיעה האישית במינון מדויק, מבלי להעיק, ומשדרים לילדים שאנחנו רואים אותם, רואים מה עובר עליהם ואנחנו תמיד פה כדי לעזור.
עוד בוואלה!
כבדו אותם. נכון, זה לא קל. הרבה מהעימותים עם הילדים מגיעים ממקום אמוציונאלי ורגשי, דבר שמוביל לעימותים קולניים ולפרצי זעם. ועדיין, היכולת שלי לשלוט בתגובות שלי, לשלוט בדרך שבה אני עונה ומגיב, היא זו שתעשה את ההבדל. במצב של חוסר וודאות כיאוטית, חשוב שנבהיר לעצמנו, כמנהיגי הבית, אילו דברים נמצאים בשליטתנו ואילו לא. הדבר היחיד עליו יש לנו שליטה מוחלטת היא הדרך שבה אנו בוחרים להגיב על ההתנהגות של ילדינו.
בחרו בתגובה רגועה. דברו בקול רגוע, השתדלו שלא להזעיף פנים ולא להשתמש בתנועות פיזיות, כל אלה לא יגרמו לכם להישמע יותר ברורים יותר, להפך. הם עלולים לחבל ביחסים שלכם עם הילדים. הדרך בה אנו מתנהגים מאירה אותנו בצורה טובה יותר. והדרך בה אנו מתנהגים עם ילדינו מעמידה אותנו בפוזיציית הורות טובה יותר. הקשיבו להם, גם אם הם מרימים את הקול, צועקים, מתפרצים, אל תישאבו לשם. תישארו איתנים ורגועים. בשוך הסערה הם יירגעו ואפשר יהיה לדבר איתם שוב.
שמרו על ערוץ תקשורת פתוח. שימו לב לשינויים. כל שינוי, בהתנהגות, בהרגלי האכילה, בהרגלי השינה ואפילו בהרגלי הלמידה של ילדכם. דברו איתם, שתפו אותם. נכון, הם יכולים להיות זעפנים, גסים ולא נעימים, אבל זה חלק מהנרטיב של הגיל והתקופה. נסו לשים את כל זה בצד ולמצוא את הילד הקטו שלכם שם, בתוך אותו מתבגר גס ומתלהם. עם כמה שזה נדמה לנו שהם לא בעניין ואנחנו לא באים להם בטוב, הם זקוקים לתקשורת איתנו. דברו איתם.
היו מעורבים. גם בני נוער זקוקים לתמיכה ולעידוד מצדכם כדי ללמוד, אבל באופן שונה מזה שהזדקקו לו בעבר. ניתן ורצוי לבסס הרגלים שיתמכו בלמידה של ילדיכם. עזרו להם ליצור שגרת שיעורי בית בשעה ובמקום קבוע, דאגו לסביבה נקייה מהסחות דעת כמו: טלוויזיה או אחים צעירים. גלו עניין בלמידה שלהם, אך בזהירות. הניחו להם להתנסות ולהתמודד עם הקשיים והכשלים בכוחות עצמם לפני שאתם מתערבים. אתגרים הם חלק טבעי מהחיים, וילדינו חייבים ללמוד להתמודד איתם בעצמם. עם זאת, נסו להישאר מעורבים וערים למצבם, תמכו בהם גם כשאינם מצליחים, אל תשפטו ואל תבקרו אותם על בחירותיהם, להפך, עודדו אותם להמשיך ולנסות.
כולנו עוברים השנה תקופה קיצונית ומאתגרת מאין כמוה, אבל אני מאמינה במשפחה. המשפחה היא מוצר חזק, בעל חוסן נפשי. נכון, הסופה חזקה והים סוער, אך הספינה המשפחתית חזקה לא פחות. זכרו: לא הגלים הגבוהים ולא הרוח החזקה, לא הם שמטביעים את הספינה, מה שגורם לספינה לטבוע הם המים שחודרים אליה. אם נשכיל לשמור על איתנות הספינה המשפחתית, ולא לתת למים מסביב לחדור אליה ולחורר אותה, נגיע, גם נגיע, לחוף מבטחים.
רווית רביב, מומחית גנים ומשפחה, מכון אדלר