זוזוברה: ככה המקסיקנים מתמודדים עם דאגות בלתי פוסקות

מגיפה, בחירות רביעיות, משבר כלכלי, סגרים שרק מתארכים שוב ושוב - בשנה הזאת, יותר מתמיד, נראה שכל הבעיות שהיו לנו עד עכשיו מתגמדות אל מול אתגרים חדשים שלפעמים נראה שהם פשוט גדולים עלינו. אז אם גם אתם מרגישים מוצפים מתמיד בימים האלו - אולי כדאי שתיקחו שיעור קצר בהתמודדות עם חרדה מעם שבמשך 500 שנים חווה תחושות דומות על בסיס קבוע.

לא, הפעם אנחנו לא מדברים על היסטוריית העם היהודי. הפעם נתנתק קצת מהמגרש הביתי והמוכר שלנו ונפליג עד למקסיקו הרחוקה - מדינה שרבים מאיתנו בכלל לא מכירים את ההיסטוריה שלה. ב-500 השנים האחרונות, מקסיקו ידעה יותר קשיים משניתן לספור, לרבות מלחמות ארוכות, מְרָדִים אלימים, מהפכות, שחיתויות, שלטונות דיקטטוריים וכעת השתלטות של סוחרי סמים אימתניים על חלקים נרחבים במדינה.

בארץ כזאת, שבה החרדה היא חלק כמעט בלתי נפרד מההוויה של רבים - השתרש המונח "זוזוברה". התרגום המילולי של הביטוי הוא "דאגה" אך המשמעות שלה במקסיקו עמוקה בהרבה. יש מי שמתארים את המצב הזה כ"ניענוע של ספינה שעומדת להתהפך". זאת מכיוון שדאגה וחרדה בעוצמות גבוהות גורמות לנו להרגיש לפעמים שאין לנו קרקע יציבה ושאין מקום בטוח בעולם.

הפילוסוף המקסיקני אמיליו אוראנגה הגדיר את זה ככה: "זוזוברה זה מצב של תודעה שמתנדנדת ללא הרף בלי לדעת באיזה כיוון לבחור. זה מצב שגורם לנשמה לסבול - ולהרגיש קרועה ופצועה". לדבריו, הדבר שהכי מקשה על ההתמודדות עם "זוזוברה" זה העובדה שבמקרים רבים היא בכלל לא נובעת מדאגה מוחשית ואמיתית. רמות גבוהות של חרדה לאורך זמן יכולות להביא את האדם למצב שבו הוא דואג מכל דבר, אפילו בלי שיהיה טריגר ספציפי וחיצוני שגורם לכך.

זו תחושה שמאפיינת הרבה אנשים שחיים בעוני רב, בעתות מלחמה או במצבים קיצוניים של חוסר ודאות. וכיום, למרבה הצער, התחושה הזאת הפכה לנחלתם של אנשים רבים ברחבי העולם - גם כאלו שמעולם לא התמודדו עם חרדה בעוצמות גבוהות כל כך.

מי שמכיר את ההתמודדות עם חרדה - יודע כמה בדידות כרוכה ברגש הכל כך מעיק הזה. לפעמים נראה שאין אף אחד שיכול להבין את מה שעובר על אדם חרד, או שיכול לשאת בנטל ביחד איתו. לכן, בתרבות המקסיקנית מאמינים כי דווקא כשאנחנו מחוברים לאנשים סביבנו ומשתפים אותם בבעיות שלנו, זה עוזר לשים אותן בפרספקטיבה ולהתמודד איתן בצורה בריאה יותר.

פילוסוף מקסיקני נוסף בשם חורחה פורטילה, אמר בהקשר הזה כי הקהילה עוזרת לנו להגדיר "אופק של הבנה" על הבעיות שלנו. לדבריו: "בכל דבר שאנחנו עושים, משיחות חולין ועד להחלטות הרות גורל, אנחנו מסתמכים על אחרים כדי לגבש הבנות של העולם".

בפשטות, מה שהוא אומר זה שתחושות כמו חרדה ודאגה הן מדבקות - ולכן בקהילות שסובלות ממשברים, רבים חשים פקפוק עצמי וחוסר יכולת לפעול. בחברות כאלו, הוא כתב במאמר עוד ב-1949, השחיתות, הציניות והיעדר המוסר חוגגים. אלו מצבים שבהם המוח חושב בצורה אפוקליפטית והחרדה והדאגות מתפשטות כמו מגיפה.

פורטילה, כמו רבים אחרים, האמין שלמנהיגים יש את הכוח להגביר או להפחית את גובה הלהבות. המנהיגים מגדירים את סדר העדיפויות, את הסכנות ואת הדרכים להתגבר עליהן. הם נוטעים תקווה או זורעים פחד. אבל הוא גם האמין שלא רק המנהיגים אחראיים על מפלס החרדה שלנו. במאמרו הוא הפציר באנשים לחזק את הקשרים עם האנשים סביבם כדי להתמודד בצורה טובה יותר עם האתגרים שמולם.

גם אוראנגה האמין שהדרך להתגבר על דאגות היא פשוט לחלוק אותן עם אחרים. לדבריו: "הרבה אנשים נוטים להחביא את הסבל שלהם מאחורי מסיכה מחויכת, או לתעל אותו לכעס או אשמה. מנגד, שיחות כנות על הסבל שלנו מייצרות הזדמנות להתגבר עליו ביחד".

העצות של הפילוסופים האלו הן ממש לא חדשניות או מפתיעות - הן מושמעות שוב ושוב על ידי פסיכולוגים, הוגי דעות, חוקרים של התודעה האנושית ובעצם כל מי שיש לו הבנה בסיסית בנפש האדם. אבל המסורת המקסיקנית שעוזרת להתמודד עם המצב המוכר הזה היא בהחלט דבר ייחודי ושונה בנוף.

בשנת 1924, אמן בשם גוסטבו באומן מסנטה פיי יצר בובת מריונטה ענקית בגובה 15 מטרים וקרא לה "זוזוברה" - משום שלדבריו היא ייצגה את כל החרדות והדאגות של אנשים סביבה. באירוע המוני שיצר, אנשים שרפו ביחד את הבובה הזאת ובכך נפטרו באופן מטאפורי מכל התחושות הקשות והמעיקות האלו. מאז ועד היום, האירוע הזה מתקיים בכל שנה ומושך קהל מבקרים שרק הולך ומתרחב - ובקרוב הוא אף יחגוג מאה שנים.

ואם זה מזכיר לכם את פסטיבל "ברנינג מן" המפורסם, אז בהחלט יש קווי דמיון בין השניים - אם כי הפסטיבל שהחל ב-1986, נוצר לדברי המארגנים שלו כאשר כמה חברים החליטו לשרוף באופן ספונטני דמות בגובה שלושה מטרים. עם זאת, בין שני הפסטיבלים האלו עובר חוט מקשר אחד: שניהם ממחישים איך קהילה של אנשים יכולה לפעול ביחד להעצמת ערכים כמו שחרור, חופש, שבירת מוסכמות והיפרדות מקשיי היומיום שכל כך מכבידים עלינו.

וגם מי שלא מתחבר לשריפה של דברים בחום של המדבר - יכול לקחת מזה שיעור לחיים האישיים שלו - ולחשוב איך הוא יכול להישען על אנשים בסביבה הקרובה שלו, כדי שהנטל שכולנו סוחבים יהיה קצת יותר קל לנשיאה.