הכל על המחלה הממאירה שמתחילה מ"טעות" של הגוף

לימפומה פוליקולרית היא מחלה ממאירה של בלוטות הלימפה הנפוצה בקרב האוכלוסייה המבוגרת. הלימפוציטים הם תאי דם לבנים הנחלקים בעיקר לתאי B ו-T ויש להם תפקיד חשוב בהתמודדות הגוף עם זיהומים וחיידקים: בזמן מחלה הם מתרבים, ולאחר שהושגה שליטה על המחלה ההתרבות נעצרת. במחלת הלימפומה טעות גנטית גורמת לכך שמנגנון הבקרה שאמור לשלוט בהתרבות הלימפוציטים לא פועל, והתאים ממשיכים להתחלק ולהתרבות במערכת הלימפה. הטעות הגנטית לא יוצרת את המחלה אבל היא האירוע הראשון של המחלה, והמחלה יכולה להישאר יציבה במשך שנים ארוכות עד שבשלב מסוים תתרחש טעות גנטית נוספת שגורמת לה להפוך לסימפטומטית.

הלימפומה הפוליקולרית היא מקבוצת הלימפומות האינדולנטיות, כלומר לימפומות שמתקדמות לאט, והיא השכיחה ביותר בקבוצה זו.

התסמינים של המחלה יכולים להיות תסמינים מערכתיים כמו ירידה במשקל, הזעות לילה ומחלות חום ממושכות ובלתי מוסברות, וכן תסמינים שמושפעים מהאזור שבו נמצאת המחלה, לדוגמא בלוטות לימפה מוגדלות באזור הכבד יכולות לגרום לחסימה של ניקוז מיצי המרה מהכבד ולגרום לצהבת, כשהן נמצאות באזור החזה הן יכולות לגרום לדלקות ריאה ואילו בבטן הן יכולות לגרום לכאבי בטן וכיוצא בזה. אך ב-40 אחוזים מהמקרים אם לא יותר המחלה תהיה א-סימפטומטית באבחון הראשוני, כלומר החולה לא יחווה כל תסמינים בשלב האבחון והבלוטה לא תגרום לו לכאב. במקרים אלו לרוב החולה יגיע לבדיקה לאחר שהבחין בבליטה בצוואר, בבית שחי או במפשעות.

תהליך האבחון מתחיל לרוב בבדיקות הדמיה שיכולות לתת אינפורמציה על מיקום הבלוטה או לזהות אם יש יותר מבלוטה אחת נגועה ולהעריך את זרימת הדם לבלוטה. רק בשלב הבא, בבדיקת הביופסיה, מתבצע האבחון המדויק של המחלה לסוגיה. בבדיקה זו נלקחת דגימה מרקמת הבלוטה, והיא נבחנת תחת מיקרוסקופ עד לזיהוי הסופי של סוג הלימפומה.

לימפומה פוליקולרית היא מחלה כרונית שגם אם קשה להחלים ממנה, קיימים טיפולים המביאים להפוגה מהכאב ומתופעות הלוואי של המחלה. ברוב המקרים, כשמדובר במחלה שאיננה סימפטומטית גם לא יהיה צורך בטיפול אלא במעקב בלבד, לעיתים הבלוטות יכולות לסגת ללא טיפול (אך לא להיעלם לגמרי), והיא יכולה גם להישאר כפי שהיא במשך כמה שנים. אומנם, לעיתים היא יכולה גם להחמיר.

כשחלה התלקחות או כשהחולה הוא סימפטומטי כבר בעת האבחון הראשוני, קביעת הטיפול נעשית בהתאם להערכת 'מסת המחלה' בתהליך המכונה 'Staging'. התהליך כולל לרוב לקיחת ביופסיה ממח העצם וכן בדיקת Pet-CT המורכבת משני אלמנטים: CT המציג תמונה של מיקום הבלוטות וגודלם ובדיקת PET שבה מזריקים לווריד חומר בשם FDG, שהוא סוכר רדיואקטיבי שמצטבר יותר בבלוטות לימפה פתולוגיות סרטניות. לאחר מכן מרכיבים את תמונת ה-PET על תמונת ה-CT ומקבלים את גודל הבלוטות ואת מידת הפעילות המטבולית שלהן.

מלבד מסת המחלה, יש צורך להעריך מהי מוכנות המטופל לעמוד בטיפול על פי גילו, מחלות רקע שונות, תופעות הלוואי של הטיפולים וכיוצא בזה. כשמסת המחלה גדולה, לרוב החולה יטופל בטיפול משולב של כימותרפיה וטיפול ביולוגי הכולל נוגדנים שנקשרים לתאי הלימפומה ומחסלים אותם. הטיפול המשולב מביא להפוגה מלאה אצל כ-70 אחוזים מהחולים, ולאחר מכן הם ידרשו לטיפול משמר בתרופה הביולוגית במשך שנתיים נוספות, במקרים אחרים ניתנים טיפולים מתקדמים בקווי טיפול שני ושלישי.

לעיתים המחלה ממוקמת רק באתר אחד, במקרים אלו הטיפול עשוי להביא לריפוי מלא ב-50 אחוזים של המקרים ולכן כשהמחלה ממוקמת במקום אחד, מטפלים במחלה באמצעות טיפול בקרינה גם כשאין סימפטומים, ולעיתים בשילוב של טיפול ביולוגי.

הטיפולים כיום הם טובים ויעילים, ולאור קצב התפתחות הטיפולים החדשים ואסטרטגיות טיפוליות חדשות, עתיד הטיפולים במחלה נראה מבטיח. כך לדוגמא מפתחים כיום תרופות ביולוגיות מתקדמות יותר שמכילות נוגדנים הנקשרים לשני אתרים, מצד אחד לתאי הלימפומה ומהצד השני לתא לימפוציט מסוג T, הטיפול מצמיד בין התאים באופן מכני, ותא ה-T שמזהה בסביבתו תאי לימפומה מחסל אותם. אסטרטגיה טיפול נוספת ומעניינת שנמצאת כעת בשלבי ניסויים קליניים היא טיפול בשיטת CAR T-cell therapy שבו תאים שנלקחים מהמטופל מתוכנתים באמצעות הנדסה גנטית לזהות את תאי המחלה, וכשהם מוחזרים לחולה דרך עירוי הם "יודעים" להשמיד את התאים הסרטניים.

בתקופת הקורונה, חולי לימפומה פוליקולרית שנמצאים תחת טיפול נמצאים בקבוצת סיכון, ולכן עליהם להקפיד הקפדה יתרה על ההנחיות. כיוון שמגפת הקורונה תישאר איתנו ככל הנראה לפחות בשנה הקרובה, הוחלט כי חולים שמקבלים טיפול שמטרתו להקטין את מסת המחלה, דהיינו טיפול מציל חיים, ימשיכו את הטיפול ללא שינוי. באשר לטיפול המשמר ישנן גישות שונות במדינות שונות האם להפסיק את הטיפול או להמשיך כרגיל. בישראל הוחלט כי ההחלטה על טיפולים משמרים תתקבל באופן אינדיבידואלי על פי נתוני כל מטופל. כיוון שהטיפול הוא זה שמעלה את הסיכון ולא המחלה, מידת הסיכון של חולים א-סימפטומטיים שאינם נדרשים לטיפול קטנה יותר.

חשוב שחולים יבינו כי בעידן שבו ישנו מגוון טיפולים רחב, אבחון של לימפומה פוליקולרית אינו גזרת גורל. אבחון נכון, מעקב רופא וטיפול מותאם יכולים להעניק לחולים שנים ארוכות באיכות חיים טובה לצד המחלה.

כתב: ד"ר נתנאל הורוביץ, מנהל היחידה לטיפול יום, המערך ההמטולוגי, מרכז רפואי רמב"ם