ישראל הקטנה היא מדינה רבת שסעים משחר ההיסטוריה, כבר בתחילת דרכנו כעם פוצלנו ל 12 שבטים. מאז ועד 2020 עדיין לא נוצר איחוי ואיחוד, להיפך - הפער הולך ומעמיק. בחברה שלנו יש שוני גדול בתפיסות, באמונות וכנראה מכאן נובע גם הפער במעמדות. הפער החברתי הזה הוא לא רק מדיני ופוליטי, הפער הזה נכנס לכל אחד ואחת מאיתנו לתוך הבית.
כאשר הוא נשאר בביתנו זמן רב, הוא הופך להיות האמת שלנו, הדרך שלנו לראות את העולם. למשל, ילד הגדל בבית בו יש יכולת גבוהה, ברגע המעבר ללמידה מרחוק, זו הזדמנות בשבילו לקבל מחשב נייד משלו. ההורים ירצו להעניק לו את כל "הטוב" על מנת שלא ייפתח פערים לימודיים, על מנת שלא ייחסר לו דבר, על מנת שדבר לא יעצור אותו מלהגשים את הפוטנציאל. ירכשו עבורו את קו האינטרנט המהיר והאיכותי ואף לא יהססו לממן עבורו מורה פרטי.
בעוד שבאותו הזמן בדיוק, יושב ילד בגיל זהה, שנולד למשפחה ממעטת יכולת. אותו ילד בקושי יכול לאכול ועליו לחלוק כיכר לחם עם מספר לא מועט של נפשות. עליו לבחור האם לצאת לעבוד (גם אם הוא רק בן 8) בכדי לפרנס את משפחתו, להתמודד עם דילמות קיומיות של בני ביתו בחיים האמיתיים (ולא במשחקי מחשב דמיוניים). כי בביתו אין אוכל, אין תנאים היגייניים ובוודאי שאין ראש ללימודים, ועוד בטח לאלו הקורים מרחוק.
התפיסה הרווחת הינה שהפערים בין הילדים, ההולכים וגדלים עם השנים, מושפעים אך ורק מהפערים הכלכליים. ובהתאמה ישפיעו על הפוטנציאל, על יכולת ההגשמה, על יכולת הביצועים בבגרותם. זאת אומרת, הראשון, זה שמקבל את כל התנאים (החומריים) על מנת להצליח ללמוד, ובמטרה להשיג את ייעודו. בהכרח יצליח כלכלית ואף יימצא את ייעודו ואושרו. בעוד השני מתקשה לשרוד, עד שאינו פנוי להביא לידי ביטוי את הפוטנציאל ולהגשים כלל את מטרותיו. האומנם זה ככה?
האם אין אנו מכירים סיפורים בהם קורה ההיפך הגמור? ילד שגדל בשכונות של עוני ומצוקה הופך להיות ראש ממשלה או נשיא של חברה גדולה ומצליחה. ולעומתו, האם חסרים סיפורים על ילד שגדל עם "כפית של זהב", שהתבלבל בדרך ונפל לסם, להימורים ואיבד את כל ממונו ואמונו.
מכאן אנו מסיקים שאין זה מחייב כי ילד שגדל ש"הכל" בהישג ידו בוודאות יצליח. אם כך, בהקבלה עלינו להבין שגורלו של ילד שנולד לחוסר אינו בהכרח נועד לכישלון. יש חברות רבות, בהן מודים על ה"יש" גם כשאין. הם מבינים שההשקעה צריכה להיות לא בחומרי והכלכלי אלא המשמעות האמיתית היא בפן הרגשי חברתי.
אל תפספס
אם כך, בכדי להביא את הילד לכדי מימוש ועצמאות נדרשת בראש ובראשונה אמונה. אמונה ביכולת האישית שאינה תלויה בדבר מלבד הוא עצמו. אמונה בזכותו של הילד לחיות, לנסות, לטעות, ללמוד לבחור את דרכו. אופטימיות, בכל אחד מאיתנו יש יכולת ייחודית, שהיא משמעותית לחברה בה אנו חיים. אומץ לפעול מבלי פחד ופקפוק ביכולות, אלא מתוך כוונה לנסות ולהתקדם קדימה. לנוע ולהיות אקטיבים לשינוי.
איך אנחנו דואגים שהילד שלנו יהיה מהסוג השורד, ה"מצליח" והמגשים?
בראש ובראשונה עלינו לאהוב אותו. לאהוב ולקבל אותו כפי שהוא. הילדים שלנו לא באו לממש אותנו. הם גם לא כרטיס הביקור שלנו. הם יצירת המופת שלנו. ככאלו נקבל אותם בגאווה, כבוד, אמפטיה וחמלה. שידעו וירגישו שאנחנו אוהבים אותם באשר הינם.
שנית, עלינו לתת להם להתנסות בשלל התפקידים והרגשות שיש בחיים. רק כך יתאפשר להם ללמוד על עצמם. במה הם טובים, חזקים, מצליחים ואוהבים. ומה עליהם להשאיר לאחרים. כאשר אדם עושה, אקטיבי ופעיל הוא מקבל מהחברה פידבקים ואהדה. אלו מעודדים אותו להמשיך ולתרום ואף להרגיש טוב ובמיטבו. יש לו משמעות דרך העשייה שלו וזה מחזק את עצמו ומחזק את החברה סביבו. לדוגמא, ילד שיוצא לעבוד ועוזר לפרנס את משפחתו, יחוש יותר מסופק ותורם מאשר ילד שיושב רוב היום בביתו ומשחק במחשב. העבודה איננה חייבת להיות עבודה סיזיפית או קשה, העבודה יכולה להיות שמירה על אחיו הצעירים, שההורים הולכים לעבודה. העבודה יכולה להיות בלפנות את הכלים. כל עבודה שבה אני "מוותר" קצת על עצמי בשביל האחר. ומרגיש תורם ומשמעותי עבור המשפחה שלי.
והדבר האחרון הוא תחושת מסוגלות עצמית. לרוב תחושה זו נבנית אם שני הסעיפים הקודמים מתרחשים. אם אני מרגיש אהוב ונחוץ במקום מסוים, אני אגייס את כל היכולות שלי, אני ארגיש מספיק בטוח במקום שלי, בכדי להביא את עצמי לידי ביטוי במיטבי.
כאשר היסודות הללו מושרשים בילד כבר בהיותו צעיר בגיל הרך, אזי ללא כל קשר ליכולות הכלכליים, זה הסיכוי שלנו לצמצם את הפערים החברתיים. להביא כל אדם בחברה למימוש עצמי מיטבי. עלינו לדאוג שכל ילד זוכה להרגיש אהוב, נחוץ ויכול לא חשוב איך, עם מי ואיפה הוא גדל. זו האחריות שלנו כחברה. זו האחריות של משרד הרווחה ומשרד החינוך. זו האחריות האישית שלנו כהורים.
קרן אור אורן היא אחראית תחום הגיל הרך והספורט במכון אדלר