למידה מרחוק היא הניסוי הגדול בעולם בשינוי תפיסת החינוך. האם הוא יצליח?

"התרבות היא מרוץ בין החינוך לאסון", אמר הסופר ה"ג ולס. ובמקצה של השבוע האחרון - ברור מי ניצח.

אנחנו עדים בימים האלה לניסוי העולמי הגדול ביותר שנערך אי פעם בלמידה מרחוק. הנסיבות כמובן קודרות, אבל הפוטנציאל מלהיב. ועוד בטרם חלף שבוע, כבר היו מי שמיהרו להספיד את הלמידה הדיגיטלית. ועל זה נאמר: פחחח. יותר משהאמירה הזו מעידה משהו על בשורת הלמידה הדיגיטלית, היא בעיקר מעידה על הרלוונטיות של הדובר.

אל תבינו לא נכון: אין לי דבר וחצי דבר נגד שיטת החינוך הקונבנציונלית-פרונטלית. להיפך, יש לי דבר ועוד שני דברים נגדה. לשמחתי, הילדים שלי לומדים במקום קצת שונה, אבל יוצא לי להיתקל בלא מעט מקרים של ילדים שבדרך לבית הספר עוברים במנהרת זמן למאה ה-19. מוסדות שמלמדים את כולם את אותו תוכן, באותה צורה ובאותו קצב, כשהם מחולקים לקבוצות שמבוססות על תאריך הייצור שלהם. נשמע כמו קונספט נהדר, אם אנחנו חיים בזמן המהפכה התעשייתית.

הדיגיטל הוא הזדמנות לחשוב על כל הקונספט הזה מעקרונות ראשוניים, להציב סימני שאלה סביב ההנחות המאובנות שהפכו לאקסיומות מקודשות, ושהפכו את חייהם של המוני תלמידים וסטודנטים ולומדים למשהו מפוקפק. לפעמים מעייף, לפרקים נטול ניצוץ, בדרך כלל תפל, וכמעט תמיד ללא שום מוטיבציה פנימית. אם השימוש בטכנולוגיה רק יעשה העתק-הדבק למצב הקיים, על כל מפוקפקותו הפדגוגית, נפספס את כל ההזדמנות. הרי גם לשבת בשולחנות האחוריים של הכיתה זו למידה מרחוק. מורה מדבר נשאר מורה מדבר גם כשהוא על המסך. הוא רק יהפוך לטוקינג הד. ועל הדרך יגלה שלמידה מרחוק בצורה הזו היא בעיקר רחוק מלמידה.

ההזדמנות פה היא לא לעשות רפליקה דיגיטלית לכיתה הפרונטלית, אלא לחשוב מחדש על חינוך, לדמיין באופן שונה את הלמידה של העתיד. כי בשוך המגפה, כשנחזור לכיתות והמורים יתגעגעו לכפתור ה-mute all בזום, אנחנו עשויים לגלות שאפשר, ואולי כדאי, ואולי הכרחי, לעשות את זה אחרת לגמרי. אז כדאי להתחיל כבר עכשיו - פחות סשנים רועשים בלייב עם היצמדות למערכת שעות חמורת סבר, ויותר למידה בקצב אישי ועידוד יצירתיות, חדשנות ויזמות. קצת להניח לקוריקולום ולאובססיית ההספק, ויותר לתת למורים לספק חוסן נפשי, להוות מודל השראה או אולי אפילו מנטורינג בפרויקט אישי שיימשך לאורך כל הבידוד וינבע, לא עלינו, ממוטיבציה פנימית עמוקה של התלמיד.

מאוד קל להאשים את הפוליטיקאים ואת אנשי החינוך, אבל המשימה מתחילה מההורים. הורים, שאם לשפוט לפי ההתבטאויות בשבוע האחרון, תופסים את מקומו של בית הספר כבייביסיטר. הורים ששבויים בקונספציה של חינוך כפס ייצור של עובדים לעתיד.

זו למעשה הזדמנות נדירה עבורנו לנצל את המצב ליצירת אוטונומיה חינוכית וללמד את הילדים שאפשר גם אחרת: במקום לשנן מילים באנגלית צפו בסדרה אהובה בלי כתוביות, במקום להתקדם בחוברת עברית כתבו יומן קורונה, במקום לפתור תרגילים בגיאומטריה בנו יחד את הבית במיינקראפט, ובאופן כללי במקום הספק ולו"ז קשוח - נסו לרכוש יחד מיומנויות למידה. הרשת אומנם עמוסה באינספור כלים ללמידה, אבל זה לפעמים מוציא אותנו מהכלים והופך מסנוור ומסחרר מדי, אז כדאי להתמקד במשהו אחד צנוע, להכיר את העושר שבעוני ולהיגמל מה-FOMO הממאיר. ואז, עם כל הלחץ שלנו שהילדים ילמדו, בסוף עוד נגלה שאת השיעור החשוב ביותר מהמשבר הזה למדנו דווקא אנחנו בעצמנו - ללמוד איך ללמוד אחרת.


asaf.weisss@gmail.com