רופאים באמת בסיכון גבוה לאובדנות. האם יש מה לעשות לגבי זה?

החלום של אם יהודיה לבן רופא עדין לא פס מן העולם, גם בעידן ההייטק והאקזיטים. לבוחרים בדרך הארוכה של לימודי הרפואה לא באמת יש אפשרות בחירה. המקצוע בחר אותם והם נולדו לתוכו. דרישות הקבלה לפקולטה לרפואה היוקרתית הן הגבוהות ביותר, וכל סטודנט בה היה מתקבל בנקל לכל מקצוע אחר עם לימודים קצרים בהרבה, משכורות ואיכות חיים גבוהות ומהירות יותר. אבל החיידק המקנן והלא מרפה לא נותן אפשרות לבחירה של עיסוק במקצוע אחר.

השאלה הקלאסית בראיון הקבלה לבית ספר לרפואה היא: "למה אתה רוצה להיות רופא?", והתשובה האמיתית זהה, גם אם מגיעה עם חיוך נבוך ומבויש, "כי אני לא מסוגל לעבוד במשהו אחר. זה החלום משחר נעורי". אולי תקראו לזה בציניות (שאנו הרופאים מורגלים אליה) צורך נרקיסיסטי-אלטרואיסטי של שליחות וייעוד המהול באהבת האדם המחפה על חסכים, אבל העובדה היא שהביקוש לפקולטות לרפואה עולה בהרבה על מספר המקומות. אלו שנותרו בחוץ, לנצח יחושו החמצה.

כולם חושבים שהם יודעים על הדרך הארוכה-ארוכה-ארוכה, על המהמורות, על הלימודים התובעניים (שלא נגמרים לעולם), על ההתמחות המלחיצה, על תורניות אינסופיות ולילות רבים מספור של העדר שינה, על המשכורת הנמוכות. כולם מבינים שלא פשוט לעסוק במקצוע שטעות בו עלולה לסכן חיים והמחויבות בו היא מוחלטת. גם המילה הקרבה היא ממין העניין, גם אם היא נעשית מבחירה מודעת. הכל, לכאורה, ידוע מראש והבוחרים בתחום עדין עושים זאת בעיניים פקוחות, אך המציאות עולה על כל דמיון. בתי החולים, המרפאות והקליניקות הם לא סדרת טלוויזיה מצטלמת היטב. חיי הרופא אינם פוטוגניים וסקסיים כמו באנטומיה של גרי או ב-E.R. הכי רחוק מכך.

כל הבוחרים בתחום הרפואה הם טובי בנינו ובנותינו. המצטיינים בקרב המצטיינים. אלו שלא מפחדים מעבודה קשה. הכי חרוצים. הכי שקדניים ורציניים. היודעים לרוץ מרתון. אך יש דבר נוסף שמחפשים בראיונות הקבלה אצל המועמדים: אנושיות, רגישות, חמלה, אכפתיות, שימת לב לאדם ממול והתייחסות אישית אליו. החברה רוצה רופא שהוא מענטש. כל מטופל רוצה שהרופא יתייחס אליו כאילו היה בנו היחיד. רגישות אצל רופא היא מעלה. אבל היתרונות של הרופא בשירותו את הציבור יכולים להיות חסרונות בפגיעותו ובאיכות חייו האישיים.

בכנס ארגון הפסיכיאטריה האמריקאי השנתי 2018 (APA), שהוא הכנס הגדול והיוקרתי בתחום, הוצגו נתוני מחקר המראה שבכל יום מבצע רופא אחד ניסיון התאבדות בארה"ב, וכי שיעור האובדנות בתחום הרפואה הוא הגבוה מכל מקצוע אחר. שיעור האובדנות בקרב הרופאים גבוה ביותר מפי שניים מאשר באוכלוסייה הכללית. (28 ל-100 אלף, לעומת 12 ל-100 אלף). "רופאים שהצליחו בניסיונם האובדני סבלו לרוב מדיכאון לא מטופל (או לא מטופל מספיק) או מצוקה נפשית אחרת בספקטרום האפקטיבי: דיכאוני-חרדתי, שלעיתים גררה התמכרות לתרופות או לאלכוהול כטיפול עצמוני, דבר שמדגיש את הצורך באבחון וטיפול מוקדמים", אמרו החוקרים מהמרכז הרפואי הארלם בניו יורק.

במחקר נמצא שסימפטומים של דיכאון יותר שכיחים אצל סטודנטים לרפואה ומתמחים. החוקרים ציינו שהתוצאות לא מאפיינות רק את ארה"ב, כי מחקרים מפינלנד, נורווגיה, אוסטרליה, סינגפור וסין הראו עליה בשיעורי חרדה, דיכאון ומחשבות אובדן בקרב אנשי מקצועות הרפואה. החוקרים ציינו שהפחד מסטיגמה היא המכשול העיקרי לפניית הרופא לקבלת טיפול. המחקר גם הראה שמכל ההתמחויות ברפואה, פסיכיאטריה מובילה בשיעור ההתאבדויות.

בעקבות הנתונים המדאיגים, שהעלו מודעות לנושא החשוב, הוקדשו דיונים רבים בכנס היוקרתי לפיתוח תכניות למניעה, תוך העלאת רווחת הצוות הרפואי וטיפול בשחיקתו. רופאים מכל העולם בכנס ציינו שהנתונים לא מפתיעים אותם בהתחשב בלחצים שעומדים בפני הרופאים. הלחץ מתחיל בבית הספר לרפואה, ממשיך בהתמחות התובענית, התחרותיות, שעות העבודה הארוכות, התורנויות והיעדר השינה. זה עלול להוביל להתמכרויות לחומרים, דבר שלעצמו הוא גורם סיכון לאובדנות. הלחצים האלה אף הוחמרו בעקבות הידלדלות משאבים רפואיים וירידה במעמד המתמחים. הסטודנטים לרפואה מסיימים את לחצי הלימודים, אך נכנסים למקצוע שהלחצים בו לא פחותים.

אז אחרי כל הנתונים האלה, כמעט לא נורמלי ולא אנושי לרופא לא להיקלע לסחרחורת של מצוקה אישית, אקוטית, אותנטית בגין המקצוע הכי תובעני ומלחיץ שקיים. מצוקה שלא מטופלת לרוב לא נעלמת אלא הולכת ומחריפה. פעמים רבות הסנדלר הולך יחף - הרופא מטפל באחרים בבחינת דיני נפשות בעודו קמל.

בבדיקת פוסט מורטום של אנשי מקצועות הרפואה ששלחו יד בנפשם, איש מהקרובים לא הופתע. כולם גילו תסמיני מצוקה אך איש מהמנהלים והקולגות לא עצר, הקשיב והתייחס למצוקתם תוך הפנייתם המיידית לטיפול כוללני-משולב, דיסקרטי. המנהלים עצמם נמצאים בסחרחרת הלחץ של עמידה ביעדים ובמשימות תוך מתן שירותי רפואה וחירום לאלפים, וכל עוד המערכת עובדת לא תמיד יש שהות וזמן פנוי לטפל בנותני השירות.

בספרי "פסיכיאטר על הספה" חשפתי כי לפני 22 שנים עבדתי כרופא בבית החולים הגדול בישראל. אותו זמן נשמטה הקרקע מתחת רגלי, עת אובחנו שניים מילדי כלוקים באוטיזם קשה. ברחתי לטיפול באנשים מבוקר ועד ליל, בזמן שהחמצן האישי לא הגיע לריאותיי ומשפחתי קרסה. המצוקה האישית הייתה נוראה, הכאב היה מפלח, אך המערכת לא הייתה ערוכה להושיט לי יד ולזהות את טביעתי. לא מאחל לשונאי לחוות רגעים כה נוראים, אף שבדיעבד הפכו אותי לרופא טוב ורגיש יותר.

מאז, שליחותי היא שאיש לא יחווה רגעים אנושים נוראיים כפי שאני חוויתי. שאנשים בכלל ורופאים בפרט לא יפחדו מסטיגמה של פניה לטיפול. אדם שמחליט לשים קץ לחייו לא רואה באותו רגע את ההשלכות. את העובדה שיחד עמו הוא לוקח לאבדון את היקרים לו מכל, שלעולם לא יתאוששו מהמעשה שלו. הוא רק רוצה לשים סוף לכאב הנורא ולסבל שאינו יכול לשאת. אובדנות היא פתרון קבועה למצוקה זמנית, הכי אנושית. אסור שפניה לטיפול תפגע בקידומו המקצועי של רופא, והמערכת צריכה לדעת לזהות סימפטומים של מצוקה ולעודד פניה מיידית לקבלת עזרה. במקרה הזה - חולשה היא כוח.

מוקדש באהבה ענקית למשפחת סורוקה