1. "ד"ר בייקר", אמרתי, "אני נראית נורא"
הוא הביט בי בחיוך נוגה ואמר: "אל חשש. אפשר לעשות מתיחה. תצאי ממש טוב". "אני בת חמישים ושש," אמרתי. "ולדעתי כבר הגיע הזמן, פחות או יותר. מה דעתך?". הוא כרך את זרועו סביבי ואמר בעגמומיות: "הגיע".
"אפשר אולי לעשות משהו פחות פולשני ממתיחת פנים?", סיפרו לי על מתיחת פנים בחוטים או משהו כזה. "תצאי נהדר. אל תדאגי," אמר. "תיראי צעירה בשבע שנים". "וכמה זמן זה יחזיק?", שאלתי."בערך שבע שנים," אמר.
הוא נתן לי מראה, מראת-יד, תחת נורת ניאון בוהקת מאין כמוה. על המראה נכתב "הגדלה X8". הסתכלתי. נתקפתי סחרחורת. נשימתי נעתקה. היה ברור לי שאין ברירה. מן המראה נשקפו אליי פנים מקומטות, מכשפיות, מכווצות, מעוכות. המראה דיברה אליי באיום ולחשה באוזניי. היא אמרה: "אין ספק, אינך הנאווה מכולן. אינך נאווה בכלל!".
הזדרזתי להניח מידי את המראה כדי שד"ר בייקר לא יוכל לשמוע זאת. "כמה זמן זה ייקח?" שאלתי את הרופא בנונשלנטיות, "להיות האני החדשה הזאת?". "אם תעשי הרמת עפעפיים, שבועיים. בלי זה, אולי תשעה ימים," אמר, "בכל מקרה, זה משתנה. ובעבודה תוכלי להגיד שאת נוסעת לחופשה".
"טוב, אז נעשה גם את העיניים וגם את הפנים", אמרתי. רציתי לגמור עם הכול בבת אחת. ומראת היד אישרה, אם כי בעקיפין, שאין לי ברירה.
2. קבעתי פגישה עם האני החדשה שלי בעוד שלושה חודשים
איך אעמוד מול עצמי, חשבתי, עם מין עצמי חדש כזה? וכמה נורא אני נראית! איך זה שאף אחד לא אמר לי את זה? אבל צריך לזכור שלא לכל אחד יש תאורת ניאון ומראה מגדילה פי שמונה. רוב בנות גילי אמרו שאני נראית טוב. אבל צריך להודות על האמת: הגיל כבר התחיל לטשטש את הראייה שלהן.
יצאתי מהמרפאה ועצרתי מונית. ליבי עדיין הלם במהירות. האם יהיה לי האומץ לעבור את תהליך הקרקוף השטחי הזה?
וכדי לסבך את המצב עוד יותר, התנועה הייתה כבדה. אמרתי לנהג להאט קצת, בבקשה. הוא לקח את זה באופן אישי. הוא אמר שלא עשה תאונה כבר עשרים שנה. העליתי את התירוץ הרגיל שלי, שאני אולי בהיריון. הוא הסתכל בי במראה הפנימית ואמר - בהן צדק: "לא נראה לי שאת יכולה להיות בהיריון".
אוקיי, ד"ר בייקר. זהו זה. הנהג היה בוודאי שתול. באמת היה קל מדי להשיג מונית. חברת המוניות שייכת כנראה לבייקר. צחקנו קצת, הנהג ואני, ואמרתי לו שהוא צודק. הודיתי שיש לי כאבי גב ואמרתי שאני בת ארבעים ושמונה. שקרים הקשורים לגיל נעשו כבר חלק משגרת היומיום שלי. אני נזכרת בגעגועים בימים שבהם ביקשתי מנהגי המוניות להאט בגלל ההיריון שלי, והם היו מברכים אותי ושואלים אם זה בן או בת.
עכשיו אני צריכה לשקר אפילו יותר. אני צריכה לשקר בעבודה ולומר שאני יוצאת לחופשה. שקרים, שקרים, שקרים. אבל לא הייתה ברירה. עכשיו או לעולם לא. זה היה הזמן לעקור מן השורש את האני הישן שלי. ידעתי זאת. עליי להישאר לנצח בגיל אחד - ובחרתי בחמישים ואחת וחצי. ושם אשאר לנצח.
צריך להבין, הייתי חייבת להישאר צעירה בכל מחיר.
הצעירים הם העניין. אני עובדת בתקשורת. מי ירצה לקבל עצות מזקנה? הבוסים שלי פונים לקהל צעיר. האם עלה על דעתם שמוח מבוגר יכול לחשוב חריף וצעיר? ככל הנראה לא. מכל מקום, הייתי חייבת להסתיר את גילי. אלה שהכירו את המספר האמיתי היו חייבים לשנן לעצמם שוב ושוב את המשפט: "אלוהים, את לא נראית בגילך!". וזה היה מנחם אותי אולי.
3. סיפרתי לבעלי ולבני על הניתוח הקרב.
כל אחד מהם הילל את יופיי הנוכחי וידע לספר לי על המוות הצפוי לי לבטח בניתוח. "זה מגוחך", אמר בני. "את תיראי כמו מייקל ג'קסון". ובעלי אמר: "את נראית בסדר גמור גם ככה". "טוב, בסדר," אמרתי לשניהם. "אז אני יפה מספיק. אבל לא צעירה מספיק. ואולי אני צעירה מספיק, אבל זה לא מספיק בעיני העולם".
ואז, תוך כדי המתנה לנס הזה, הגיע יובל הארבעים לסיום המחזור שלי בקולג' בארנרד.
פתחתי את הדלת שעליה נכתבה שנת הסיום. זקנות לטשו בי עיניים מבעד למשקפיים עבים. מיהרתי לסגור את הדלת. כנראה טעיתי בחדר, חשבתי. הן לא שמעו על עדשות מגע? זקנות עם תארים מתקדמים ומנת משכל גבוהה. קולג' בארנרד נחשב למקום שבו שׂכל אמור להיחשב יותר מיופי.
העמדתי פנים שזה נכון, אבל לא באמת הפנמתי את הפילוסופיה הזאת.
אזרתי אומץ, פתחתי שוב את הדלת ונכנסתי פנימה. "אלוהים שבשמיים," אמרה קשישה אחת שלמדה איתי, "את נראית בדיוק כמו שנראית אז". "גם את," אמרתי. גם הזקנה הזאת הייתה אני. ושיקרנו זו לזו.
4. הגיע היום.
בחמש בבוקר, אחרי לילה ללא שינה, הגיע האני הרדוד והשטחי שלי למרפאתו של ד"ר בייקר. לצד החשש מההרדמה ומהמוות בגדתי כאן באני הליברלי, הרציני שלי, שהגיע לעשור השישי שלו. הייתכן שהבובה המלאכותית הזאת היא אני? הייתכן שזוהי עדיין הליברלית של ימי וודסטוק, הצעדה לוושינגטון, ההתנגדות לאפרטהייד? הייתכן שאני היא השקרנית המטעה הזאת בת החמישים וכמה? זאת שמשקרת לנהגי מוניות ומנסה לעכב בכוח שבע שנים? מה קרה לעקרונות הכבוד והאמון?
הושכבתי באלונקה. ואז הוכנתי לקראת הניתוח בידי אחות מרגיזה שנתנה לי כל כך הרבה ואליום עד שהייתי מסוגלת להרשות לחונק מבוסטון לנתח אותי. מסרתי את נפשי למען גאוות הבל. והנה אני - טיפשה, ריקנית, מבועתת. הדבר האחרון שזכור לי הוא שהייתי מנומנמת מכדי לברוח משם. איזה מין אישה תעולל לעצמה דבר כזה?
עשר, תשע, שמונה, שבע, שש, חמש...
5. התעוררתי שעות אחדות אחר כך, לכאורה בחיים, קסדה כרוכה סביב ראשי ועיניי נפוחות, ומייד הקאתי את נשמתי.
קיבלתי מיץ תפוחים בספל נייר, קרקר, ואת האחות המרשעת שעתידה לקחת אותי הביתה. זו הייתה עסקת חבילה. עשרים וארבע שעות כולל הכול. האחות ראצ'ד נעצה בי מבט ברור של כעס. היא הייתה מבוגרת אפילו ממני, והסתכלה עליי כאילו הייתי נקבה טיפשה וקלת דעת.
ראצ'ד כבר עשתה זאת ללא ספק פעמים רבות בעבר, ולא ראתה בעין יפה "כלבות עשירות ושקרניות". היא רחצה וקינחה בקרירות את הדם סביב עיניי. היא נהגה באדישות משועממת, כמי שראתה כבר הכול. היא בזה לי. היא ידעה כמה רדודה אני.
דיברנו קצת, וברגע שמשמרתה הסתיימה היא מיהרה להשאיר אותי לבדי עם פניי. הפנים החדשות האלה היו שחורות וכחולות. העיניים החדשות האלה היו נפוחות. העונש היה חמור. את הסבל הזה הרווחתי ביושר ואפילו בזבזתי עליו כסף.
6. הודעתי למשרד שיצאתי לחופשה.
"איפה?" שאלו. "בשאול," עניתי והם צחקו. וכך קרה שהטורבן סולק מראשי, הסיכות הוסרו, התפרים הוצאו, הדם נוקז והפנים התרעננו במחיר יקר מכפי שאוכל להסביר.
האם נראיתי טוב יותר?
כנראה שכן. לא חזרתי מה"חופשה" הזאת שזופה, אלא מנומרת פסי צהוב ותכלת, וממילא אלה שלא ידעו את האמת ידעו שאני מכורה לעבודה - אז איפה הייתי? ולכן הכרזתי: "חבר'ה, עשיתי מתיחת פנים." איש לא נראה מופתע. פרסמתי הודעה פומבית ונכנסתי לכל משרד בקומה שלי. התגובות היו כצפוי: "בכלל לא היית צריכה". "גם קודם היית יפהפייה וגם עכשיו". "את נראית צעירה בעשר שנים".
על השקרים האלה אפשר תמיד לסמוך.
אלא שאל תהליך ההחלמה הזה ושבע שנות הלא-כלום שנוספו לי התלוותה תחושה בלתי מוסברת של "למה לא להשתדל יותר? למה לא לנסות לרַצות את המראה הזדונית המגדילה פי שמונה? למה לא להיות מאוכזבת תמיד ממראי ומחלקים מזדקנים אחרים?"
כל קמט וקמט הפך לאובססיה. הבטתי בעצמי עשר פעמים ביום. הייתי מתכופפת להציץ במראת-הצד של מכוניות זרות. נדמה היה לי שצד אחד של פניי נראה צעיר יותר מהצד השני. וכך הבנתי סוף סוף את אמירתה של הכוכבת ההוליוודית המזדקנת, "זאת תמונת הפרופיל שלי. רק הצד השמאלי".
7. אבל האמת לאמיתה התחוורה באחד מימי שישי.
הוקצתה לי עוזרת זמנית ושמה ויולט, שהתהדרה כמובן בשיער פאנק סגול, כראוי לשמה, ובקעקועים וצמידי חוטים שסימלו אידיאל מהפכני כלשהו. "ויולט", אמרתי. "עשית היום עבודה נהדרת, ואני מצטערת שהעמסתי עלייך כל כך הרבה. מה את עושה חוץ מזה?" שאלתי.
היא אמרה שהיא בשנת הקולג' האחרונה, ומקווה להקדיש את חייה להצלת מינים שהכחדתם תביא לקץ היקום. דגים נעלמים - דו-חיים, צמחים. הנהרות נעשים חמים מדי. כדור הארץ פשט את הרגל.
"את יודעת", אמרתי לה, "השתתפתי בצעדה לוושינגטון. ב-1963. אפילו הכנתי כמה מהכרזות". "אה," היא אמרה, ואולי חשבה שהייתי מעורבת בהתנקשות בלינקולן.
פטפטנו עוד על ציפורים, וצמחים, ודגים בסכנה. אמרתי לה שדגים דלים בקלוריות. ויולט הייתה מושקעת בעתיד. "אני רואה שאת בחורה כנה," אמרתי. "את אומרת את הדברים ישר בפנים. אז בת כמה אני נראית לך, ויולט?". היא לא נרתעה וחשבה רגע. "את מזכירה לי את אימא שלי. לא יודעת - שישים?". "די קרוב," אמרתי וחשתי מובסת. באותו שבוע בדיוק מלאו לי חמישים ושבע.
8. אז את מי ניסיתי בעצם לרמות?
נהג המונית ידע שאני לא מצפה לתינוק, והתינוקת הזאת ידעה למרות פניי החדשות שאני בגיל של אימה."ויולט," אמרתי, "את חושבת שתעשי פעם מתיחת פנים?". היא סובבה בלשונה את הטבעת שבשפתה, חשבה רגע ואמרה: "עד שאני אגיע לגיל הזה, כדור הארץ כבר לא יהיה כנראה". "טוב לך עם עצמך?" שאלתי. "כן," היא אמרה. "כי רע לי עם העולם, וזה עוזר לי להרגיש טוב עם עצמי". "כנראה," אמרתי. היא הייתה חסרת אנוכיות ואני הייתי אנוכית.
ויולט אספה את חפציה ויצאה להציל את העולם. אני משחתי סומק ופידרתי את פניי בלהט רב מעט מהרגיל. האם הרגשתי טוב יותר עם פניי המתוחות וחסרות התחושה עדיין? כן ולא. כן, בזכות ההסוואה של אובדן זמן בדיוני. לא, כי את מי ניסיתי לרמות בעצם? ואף על פי כן, לפני שיצאתי מהמשרד צלצלתי לרופאת העור שלי, ד"ר גרין. "אני צריכה קצת ריענון," אמרתי לאחות. "בוטוקס או מה שלא יהיה. נראה לי שהופיע לי קמט חדש מימין לשפה". "בואי נבדוק אם ד"ר גרין יכולה לקבל אותך - רק רגע," אמרה. ואז: "לד"ר גרין יש משהו חדש בשבילך. היא תשמח שתנסי את זה. תוכלי לבוא מייד?"
"כן. אגיע תוך עשרים דקות אם אצליח להשיג מונית".
"הרופאה תחכה".
תפסתי אפוא מונית. היא קרטעה וקיפצה. לא ניסיתי אפילו להעמיד פנים שאני בהיריון. אמרתי לנהג שיש לי כאבי גב.
הוא שאל במה אני עובדת. פעם היו שואלים אותי אם אני שחקנית... אמרתי בקול מותש: "תיווך." הוא הסתכל במראה. "חשבתי שאת שחקנית," אמר. הכול היה כדאי! חשבתי. תראו על מי הצלחתי לעבוד פה! בעיני רוחי ראיתי את כל היפהפיות שלדעתו דמיתי להן. ואז הוא אמר: "אני יודע מי את. את השופטת ג'ודי". נשנקתי. "את באמת השופטת ג'ודי, לא?" התעקש הנהג. "לא," אמרתי. "את כן."
"לא, באמת, אני לא". "בסדר," אמר, "אבל אני יודע את האמת..." הוא חייך בידענות. השופט חרץ את דינו. לא רימיתי אף אחד. אני נראית כמו השופטת ג'ודי.
9. האם הרגשתי טוב יותר עם עצמי? נו, נשארתי בחיים.
אבל השורה התחתונה הייתה ששמעתי בראשי תקתוק של מטרונום שמעולם לא נשמע קודם לכן.
אולי ד"ר בייקר שתל אותו שם. ואולי ד"ר גרין מתחה אותו. ואולי סתם יצאתי מדעתי. זמן, זמן, זמן.
פרצתי למרפאתה של רופאת העור. לא יכולתי לחכות למנה הבאה.
אנסה אותה,
לא חשוב כמה זה יעלה,
לא חשוב כמה זה יכאב,
ואיש לא יילך שולל.
הספר "את ממש לא נראית לגילך" מאת שילה נווינס יצא לאור בהוצאת כתר