למה בעצם אנחנו מתעסקים כל כך הרבה בסקס?

אהבה או תאווה

יותר מדי סקסי לספר הזה

אם נודה על האמת, סקס ומיניות הם נושאים קצת מבלבלים אפילו לפני שצוללים אל הספרות המדעית. איננו צריכים אותם כדי לשרוד כפרטים, ואף על פי כן אנו משקיעים כמויות מגוחכות של זמן ומאמץ כדי להשיגם. סקס הוא חלק מכל היבט כמעט בתרבות ובחברה שלנו, אבל בדרך כלל לא מנומס או לא הולם לדבר עליו. בבריטניה גיל ההסכמה המינית הוא שש-עשרה, אבל צפייה בחומרים פורנוגרפיים אסורה מתחת לגיל שמונה-עשרה; אז מותר לעשות סקס לפני שמותר לראות סקס. ולמרות המגוון הבלתי ייאמן של אפשרויות אנושיות בכל הנוגע לאינטראקציה מינית, אנשים עם העדפות מיניות שאינן עולות בקנה אחד עם "הנורמה" (כלומר, יחסי מין בין גבר לאישה) נאלצים לא אחת להתמודד עם סטיגמות ורדיפה. אז סקס יכול להסב לנו אושר, אבל יש דרכים רבות שבהן הוא גם יכול לאמלל אותנו. למה כל כך אכפת לנו ממנו?

רוב המחקרים המדעיים העוסקים בשאלה הזאת מתמקדים בשני מרכיבים בסיסיים במיניות האנושית: גירוי מיני ותשוקה מינית (המכונה ליבידו). הראשון פירושו שאנו מסוגלים לקיים יחסי מין מבחינה גופנית ונפשית, ואילו האחרון פירושו שאנו רוצים לעשות זאת. ושניהם משפיעים על מוחנו במידה רבה.

עוררות מינית היא בדרך כלל הדבר הראשון שקורה, לרוב מפני שאנו תופסים משהו כמגרה מבחינה מינית. או יותר נכון, מישהו. רוב בני האדם מגורים על ידי בני אדם אחרים; ובפרט על ידי גופם (ובמידה מסוימת פניהם). ואף שאנו בהחלט מעריכים את המכלול כולו, איברי גוף מסוימים בדרך כלל מגרים יותר מאחרים. שרירי בטן משורטטים, ירכיים מעוגלות, שפתיים מלאות וחושניות, שדיים גדולים, ישבנים מוצקים, שרירים מנופחים; אלה הדברים שבדרך כלל "מדליקים" אותנו יותר מאשר הצצה בתנוך האוזן או במרפק. הסיבה לכך היא שהאיברים הללו נחשבים מאפיינים מיניים משניים;3 תכונות שהתפתחו כדי למשוך בני זוג, אבל אינן חלק מתהליך הרבייה עצמו - בדומה לקרניו הגדולות של אייל קורא או לזנב הטווס. האיברים האלה "מיניים" אבל אינם "איברי מין". הסברה היא שהם מרמזים על תכונות רצויות בבן/בת זוג פוטנציאליים כגון פוריות, כוח ובריאות. כלומר, הם דרכו של הגוף לתלות שלט הפונה לחלקים האינסטינקטיביים במוחנו ואומר: "תראו כמה אנחנו בריאים וחזקים! הגֶנים שלנו בטח מדהימים. אנחנו יכולים לייצר תינוקות מצוינים!"

גורם מרכזי נוסף בגירוי הוא מגע. אנו כבר יודעים שמגע פיזי עם אדם אחר יכול להיות מתגמל, אבל יש איברי גוף מסוימים המגיבים למגע או לליטוף באופן מיוחד. איברי המין הם הבולטים שבהם, כיוון שיש בהם רשתות עצבים הגורמות הנאה ותגובות גמול כשהן מגורות ושולחות למוח אותות עצביים בכמה וכמה דרכים. נראה כי גירוי באיברי המין מעובד בשני אזורים בקליפת המוח הסומטוסנסורית; האחד מעבד את התחושה הגופנית עצמה, ואילו האחר - המכונה קליפת המוח הסומטוסנסורית השניונית - מוסיף את אלמנט ה"הנאה".

אולם מעבר לאיברי המין, אזורים אחרים המכונים "ארוגניים" מספקים אף הם גירוי מיני בעת המגע. איננו יודעים מדוע דווקא האוזניים, הפטמות, הירכיים, הצוואר ועוד הם אזורים ארוגניים ואילו אזורים אחרים לא. יש הטוענים שמדובר ב"גלישה" של אזורי עיבוד ההנאה בקליפת המוח, כך שמגע באיבר מסוים בגוף מפעיל באופן חלקי את האזור (הסמוך) במוח המעבד גירוי באיברי המין. התיאוריה הזו גורסת כי אזורים ארוגניים הם כמו לשמוע את המוזיקה ששכניכם שומעים מבעד לקירות ביתכם; זה לא מספיק חזק בשבילכם, אבל עדיין מעורר בכם חשק לרקוד. עם זאת, אף מחקר לא מצא ראיות מוצקות לטענה הזו; ייתכן שאזורים ארוגניים הם לא יותר מאשר תוצאה מוזרה של תהליך האבולוציה.

אבל מה באמת קורה במוח כשאנו חווים גירוי? אם גורם הגירוי חזותי, חלה פעילות הולמת באזור קליפת הראייה המתמחה בזיהוי צורת גוף אנושי ותנועה, וזה הגיוני לגמרי. אבל נוסף על כך חלה פעילות בקליפת המוח הקדם-מצחית הגחונית התיכונה, המפעילה באמצעות קשרים חשובים רבים ומגוונים את האזורים האחרים במוח הקשורים לגירוי. אם מערכת הגירוי היא כמו אזעקת שריפה, קליפת המוח הקדם-מצחית הגחונית התיכונה היא החלק שמפעיל את האזעקה עם הסימן הראשון לעשן, כדי שכולם ידעו שהעניינים מתחילים להתחמם. כמו כן, תשומת ליבנו מוסטת אל גורם הגירוי על ידי המערכת מלמטה למעלה (כמוזכר בפרק הקודם).

ברגע שתהליך הגירוי מתחיל, האמיגדלה נכנסת לעניינים. כיוון שלאמיגדלה יש תפקיד חשוב בעיבוד רגשי ובלמידה, ויתרה מזאת היא מעין צומת מרכזי המקשר בין אינספור אזורים חשובים במוח, יש לה כמה וכמה תפקידים במהלך גירוי מיני וסקס. אחד התפקידים הללו הוא להעריך את הערך הרגשי של הגירוי כדי לקבוע אם הגירוי "רצוי". גבר או אישה מושכים השוכבים בעירום על המיטה שלכם? זה יכול להיות מגרה מאוד. אבל אם אותו אדם שוכב עירום על שולחן הניתוחים, ואתם אמורים לנתח אותו? האמיגדלה היא זו שקובעת (בתקווה) שהגירוי הזה אינו רצוי בהקשר הנתון, למרות הסימנים החזותיים הדומים.

כאשר האמיגדלה מחליטה שהגירוי אכן מתאים, היא מפעילה מגוון תגובות באינספור הדרכים והקשרים העומדים לרשותה. אחת הדרכים הללו היא המסלול המחבר בין האמיגדלה לבין התלמוס, ההיפותלמוס, גזע המוח והגרעין הנסמך; מסלול זה ככל הנראה אחראי לרבים מן המרכיבים המענגים בסקס ובגירוי מיני. אזור מרכזי נוסף המופעל על ידי גירוי הוא ציר ההיפותלמוס-היפופיזה-גונדות, המעורר ומווסת את התשוקה המינית על ידי שחרור הורמוני מין: טסטוסטרון מהאשכים אצל גברים ואסטרוגן מהשחלות אצל נשים. וכאן העניינים מתחילים להסתבך.

הורמוני המין מכונים כך כי המוח משחרר אותם במהלך גיל ההתבגרות, והם אחראים לכל אותם שינויים משמעותיים ומטרידים למדי של הגיל הזה. ההורמונים הללו גורמים לנו לפתח את מאפייני המין המשניים ו"מפעילים" את המערכת הרבייתית שלנו. זהו שלב חשוב בהתפתחות האנושית, חרף השׂערות הלא קרואות ובעיות העור המלוות אותו בדרך כלל. אבל למושג "הורמוני מין" יש תפקיד כפול, כי הם מעורבים גם בפעילות מינית ובגירוי. כשאנו מגורים אנו חווים הצפה של הורמוני מין, וברחבי המוח ישנם קולטנים רבים המגיבים אליהם. הורמוני המין גורמים לאיברי הגוף הרלוונטיים להיות רגישים ותגובתיים יותר למגע ולפעילות מינית, מה שללא ספק עוזר להעצמת הגירוי. אבל האם אפשר לומר שהם גורמים לגירוי?

טסטוסטרון הוא ההורמון הנחקר ביותר; הוא קיים גם בגברים וגם בנשים, והקשר שלו לגירוי מבוסס למדי. יש הטוענים שרמות גבוהות של טסטוסטרון גורמות לגברים להיות מגורים ומרוכזים יותר בסקס, אבל הראיות לכך אינן חד-משמעיות. למשל, רמות נמוכות של טסטוסטרון יכולות לגרום לבעיות בתפקוד המיני בקרב גברים, אבל נראה שהעלאה מלאכותית של רמות ההורמון אינה פותרת את הבעיה. למה לא?

המצב בקרב נשים מבלבל עוד יותר. נשים לאחר המנופאוזה המקבלות טיפול הורמונלי תחליפי הכולל טסטוסטרון, מדווחות בקביעות על גירוי מוגבר, אך הרגישות לטסטוסטרון משתנה מאוד בין אישה לאישה. אסטרוגן, המיוצר בשחלות, נחשב בדרך כלל למקבילה הנקבית לטסטוסטרון, אבל תפקידו בגירוי מיני ברור עוד פחות. הוסיפו לכך את העובדה שאסטרוגן מצוי גם בקרב גברים, ושבתהליכים שונים הוא יכול להפוך לאסטרוגן (ולהפך), במיוחד בנשים, ושקודמנים כימיים נוספים מעורבים בתהליך, וכל העניין נעשה מאוד מבלבל. מה שידוע בוודאות הוא שהורמוני מין הם מרכיב מרכזי, אם גם מבלבל, של תהליך הגירוי.

אז מרגע שהמוח מגורה הוא שולח אותות לגופנו באמצעות הורמוני מין ומערכת העצבים ההיקפית. האותות הללו גורמים להופעתם של הסימנים החיצוניים לגירוי, ובפרט אישונים מוגדלים, לחיים סמוקות, דופק מואץ, וכמובן, זרימת דם מוגברת אל איברי המין הגורמים להם להתנפח ולהתקשח (תלוי באיברי המין של כל אחד מאיתנו). עכשיו אנחנו מוכנים ומסוגלים לקיים יחסי מין.

כל זה מתאר את ההיבטים האינסטינקטיביים, הפיזיולוגיים המתרחשים ברקע, מה שהיינו מצפים לראות בקרב רוב בעלי החיים המיניים (כלומר כמעט כל בעלי החיים). אבל כשזה נוגע לגירוי, לבני אדם יש "טווח" רחב קצת יותר. סימנים גופניים וחזותיים הם אולי היסוד שהגירוי המיני שלנו מושתת עליו, אבל המוח הגדול והחזק שלנו יכול ללכת הרבה יותר רחוק מזה ולמצוא גירוי רב-עוצמה בדברים ניטרליים לגמרי כמו מילים כתובות על דף או שיחה בעל פה.

נוסף על כך, המוח שלנו עסוק כל כך בסקס ובגירוי מיני, עד שיכולים להדליק אותנו גם דברים שמעולם לא התרחשו וככל הנראה גם לעולם לא יתרחשו. פנטזיות מיניות הן מרכיב משמעותי במיניות האנושית, והן שכיחות במידה שווה בקרב גברים ונשים. יש מחקרים המראים כי קליפת המוח הארובתית-מצחית - חלק מהאונה המצחית שלנו שיש לה תפקידים מתוחכמים רבים - היא אזור חשוב בפנטזיות מיניות. ואף על פי כן, זה נראה בזבוז זמן להשקיע כוח-מוח יקר ערך על דמיונות מיניים שאינם רלוונטיים בשום הקשר, ושהתרחשותם בלתי סבירה בעליל (ברוב המקרים). איך זה יכול להסב לנו אושר? להפך, זה בטח רק יתסכל וירגיז אותנו ויסיח את דעתנו.

מסתבר שלא; יש ראיות המרמזות על כך שפנטזיות קבועות מהסוג הזה דווקא משפרות את יכולת המיקוד שלנו, את תשומת הלב לפרטים ואת הזיכרון. כדי לייצר משהו מפורט ועוצמתי כמו פנטזיה מינית, על מוחנו לגייס אזורים ותהליכים רבים שצריכים לפעול בתיאום. לצד זאת, תקשורת יעילה ואמינה בין אזורים שונים במוח נחשבת מפתח לבינה אנושית. אז האם אפשר לטעון שכאשר אנו מפנטזים באופן קבוע, אנו שומרים על בריאותו של מוחנו?

יתר על כן, כל הפנטזיות האלה עוזרות ככל הנראה ללטש ולשפר את ההתנהגות וה"יכולות" המיניות שלנו באופן שאינו תלוי בניסוי וטעייה בפועל, מה שהיה יכול להיות מאוד-מאוד מביך. כל אחד מאיתנו בחיי היומיום שלו חושב ללא הרף ובאופן בלתי נשלט על התרחיש הגרוע מכול ועל סיכונים פוטנציאליים כדי שנוכל לצפותם מראש ולהגיב בהתאם, במקום להתמודד עם הדברים בלי שום הכנה בעת התרחשותם. מדוע שהיגיון דומה לא יחול גם על תרחישים מיניים?

כפי שציינתי בפרק הקודם, יש הטוענים שבני האדם נעשו חכמים כל כך בזכות חברותיות מוגברת. אבל אחת התוצאות של חיים בקבוצות גדולות מאוד ושקטות בעיקרן היא שאנו מוקפים בני זוג מיניים פוטנציאליים כל הזמן. לכן זה לא אמור להפתיע אותנו שהחלקים התגובתיים, האינסטינקטיביים יותר במוחנו מכריחים אותנו לחשוב על סקס לעיתים כל כך קרובות. אבל תהא אשר תהא הסיבה, בגלל הדרך שבה מוחנו מתמודד עם המצב הזה, אנו יכולים להיות מגורים ומוכנים לסקס פחות או יותר מתי שמתחשק לנו.

בדגש על החלק האחרון של המשפט, מתי שמתחשק לנו. כי לא תמיד מתחשק לנו לקיים יחסי מין, אפילו כשאנחנו מגורים.

רבים יחוו בשלב מסוים בחייהם גירוי מיני במקומות ובמצבים שבהם אין להם שום כוונה לקיים יחסי מין. שמעתי למשל המון סיפורים על מצבים מביכים של גירוי גופני תוך כדי בדיקה רפואית אינטימית. גברים רבים אף מדווחים שחוו זקפה מבלבלת לא-רצויה בזמן שישבו באוטובוס ושקעו במחשבות.

המצבים הללו קורים בעיקר מפני שכמה גורמי גירוי מופעלים על ידי רפלקס טהור, כלומר המוח כלל אינו מהווה צד בתהליך, והעיבוד נעשה באמצעות חיבור עצבי פשוט בין איברי המין לחוט השדרה. פעימות הרטט שאנו חווים כשאנו יושבים באוטובוס יכולות להפעיל את מערכות הגירוי הרפלקסיביות הללו, המפרשות אותן כמגע אינטימי של בן/בת זוג המעוניינים ביחסי מין, ולא כתוצאה הבלתי נמנעת של מנוע בעירה פנימית של כלי רכב גדול. ייתכן שהאמיגדלה מעריכה את ההקשר וקובעת שגירוי אינו הולם במצב הנתון, אבל היא לא החלק היחיד בגופנו שדעתו קובעת בעניין. לפעמים אנו "נתפסים לא מוכנים", והאמיגדלה יוצאת לקרב אבוד נגד הפיזיולוגיה של הגירוי שכבר נכנסה לפעולה, כמו מלח בודד המנסה להסיט מכלית נפט הפונה היישר אל תוך קרחון של מבוכה איומה.

מה שברור, ובמידה מבהילה, זה שגירוי מיני ותשוקה מינית אינם אותו הדבר; הם יכולים להתרחש באופן בלתי תלוי, ופעמים רבות זה מה שקורה. כדי להבין את ההבחנה הזאת, חשוב קודם כול להבין כיצד התשוקה פועלת ברמה העצבית.

תשוקה מינית מעובדת במוח בעיקר באונה הרקתית, וזה הגיוני (לפחות למדעני מוח), כי חלקים נרחבים מהמערכת הלימבית נמצאים באזורים באונה הרקתית, ובפרט האמיגדלה וההיפוקמפוס. המערכת הלימבית היא רשת מורכבת של אזורים המאפשרת לרגשות ולאינסטינקטים להשפיע על ההיגיון ועל החשיבה, ולהפך. כל זה כמובן חשוב מאוד כשמדובר בתשוקה מינית, שם הדחף החייתי הבסיסי קובע מה נחשוב וכיצד נפעל.

האמיגדלה וההיפוקמפוס פעילים במיוחד גם במהלך גירוי מיני וגם במהלך תשוקה. האמיגדלה, כידוע, אמונה על המרכיב הרגשי ומחליטה אם גירוי הוא תגובה הולמת. הפעלה של ההיפוקמפוס - מרכז עיבוד הזיכרון - יכולה אולי להסביר את שטף הזיכרונות המגרים שיכולים להתעורר בו כשאנו נמצאים בסיטואציה מינית, ומדוע זיכרונות מיניים הם פעמים רבות כל כך חיים וחדים. כל זה עוזר להעצים ולשמר את הגירוי ולהבטיח שחוויות עבר שיכולות להועיל לנו יישארו טריות במוחנו. תשוקה מינית מפעילה גם את התלמוס - חלק אחר במערכת הלימבית, ומעין "התחנה המרכזית" של המוח המפיצה מידע למקומות רבים ומרוחקים. כאשר כל האזורים הללו מופעלים, זה אומר שהמוח "במצב רוח מיני".

אבל רגש ומצב רוח זה לא מספיק. האמיגדלה ואזורים הקשורים אליה מחוברים גם לרשתות החיוניות למוטיבציה, שאחת המרכזיות שבהן היא פיתול החגורה הקדמי הקשור לאזורים האחראים להנחיית תשומת הלב, חשיבה מעמיקה, ויסות רגשות ועוד. נראה כי גם לסטריאטום, שגורם לנו לחפש אינטראקציות בין-אישיות וליהנות מהן, יש תפקיד מפתח ברגשות ובמוטיבציה בתרחישים מיניים. למעשה, קשה לדמיין משהו יותר "בין-אישי" מזה.

כל זה מלמד שחרף העובדה שגירוי ותשוקה הם שני דברים נפרדים זה מזה, הם בדרך כלל שלובים זה בזה. למרבה המזל, רבות מאותן המערכות המאפשרות לנו לחוות גירוי מיני, תשוקה ואת המוטיבציה ההולמת בהתראה קצרה ביותר יודעות גם "ללחוץ על הבלמים", כך שלא ניסחף למערבולות בלתי נשלטות של תאווה בכל שעה עגולה.

כאמור, האמיגדלה עוזרת להעריך את ההקשר הרגשי הנתון. בדומה לכך, פיתול החגורה הקדמי - החשוב למוטיבציה מינית - חיוני גם לזיהוי טעויות או בעיות בביצוע ולוויסות הגמול ההולם. במילים אחרות, הוא קובע אם מה שאנו עושים "מספיק טוב", ואם לא, מניע אותנו להשתדל יותר. התפקיד הזה יכול להסביר מדוע רוב האנשים לא סתם רוצים סקס, הם רוצים להיות טובים בסקס. לכן "חרדת ביצוע" היא גורם משמעותי בתפקוד מיני לקוי. זה יכול גם להסביר מדוע אנו חושבים שאנשים מסוימים הם "לא בליגה שלנו"; לאור כמות האנרגיה שהמוח מקדיש להערכה עצמית ולדימוי עצמי, אולי המוח מגדיר אנשים מסוימים כיותר מדי סקסיים, וכך מונע מאיתנו לנסות לרדוף אחריהם כדי להימנע מכישלון, מביקורת וממבוכה, ולא משנה עד כמה הם מושכים בעינינו?

הרעיון הזה נשמע סביר עוד יותר כאשר מביאים בחשבון את העובדה שהאזור החשוב ביותר בשליטה בדחפים המיניים שלנו הוא קליפת המוח הארובתית-מצחית, שתפקידה לקבוע מה הסיכוי שפעולה מסוימת תוביל לגמול או לעונש. אם היא קובעת שהפעולה תוביל לעונש, היא מדכאת את תשוקתנו ופועלת כמו הקול הקטן בראש שאומר, "לא כדאי לעשות את זה." ובכל הנוגע לסקס, שליטה עצמית היא מן הסתם חשובה ביותר. נניח שאדם סקסי ושיכור מפלרטט איתנו בפתיחות רבה במסיבה. אבל אנו נשואים. וגם הוא. למעשה, הוא נשוי לחברה הכי טובה שלנו. קליפת המוח הארובתית-מצחית לוקחת את המידע הזה, מחשבת את ההשלכות האפשריות בטווח הארוך ואומרת, "החוויה תהיה אולי נעימה, אבל זה רעיון ממש-ממש רע."

המקרה לא חייב להיות כל כך קיצוני; אם אנחנו במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, עם האדם הלא נכון, או שאנחנו פשוט עייפים מדי, קליפת המוח הארובתית-מצחית מכירה בכך ומדחיקה את ההתנהגות המינית. כגיבוי לטענה הזאת יש מחקרים המראים כי גברים עם ליקויים באזור הזה מציגים פעמים רבות התנהגות היפר-מינית מסוכנת ופזיזה, ואילו גברים עם פעילות גבוהה במיוחד בקליפת המוח הארובתית-מצחית (מכל סיבה שהיא) מדווחים פעמים רבות על תפקוד מיני לקוי ועל ליבידו ירוד. כמו כן, אזורים מורכבים באונה המצחית, כמו קליפת המוח הארובתית-מצחית, הם מהחלקים הראשונים במוח שצריכת אלכוהול מדכאת או מפריעה לפעולתם, וזה כבר מסביר הרבה מאוד.

אז בזמן שכל החלקים האלה במוחנו דוחקים בנו לקיים יחסי מין, חלקים אחרים אמורים גם לרסן אותנו. סקס מהנה במיוחד אולי מסב לנו אושר בטווח הקצר, אבל מוחנו מספיק מתוחכם כדי להבין שזה לא תמיד רעיון טוב - ושוב אנו מגלים שבשבילנו בני האדם, אושר הוא לא רק סיפוק והנאה מיידיים.

הספר "המוח המאושר: מנין בא האושר ומדוע" מאת דין ברנט יצא לאור בהוצאת כתר