פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בסלון עם אמא: המחיר הפסיכולוגי של עצמאות מאוחרת

      זה כבר מזמן לא טרנד: כמעט 400 אלף ישראלים לוקחים את הזמן ונשארים בבית ההורים. משבר הדיור הוא רק אחת הסיבות. מה זה עושה למשפחה, לאילו מצבים זה עלול להידרדר, איך מרגיש מי שיצא וחזר - ולמה החברה מתעקשת לתייג אותו ככישלון?

      גיף הווארד וולויץ (Giphy)
      יחסים קרובים מאוד עם אמא. הווארד וולויץ מהמפץ הגדול

      את הדירה הראשונה היא שכרה כבר בשירות הצבאי. משם לטיול, ללימודים, עוד עבודות ועוד דירות. אבל דווקא בשנות ה-30 לחייה, החליטה יעלי לקחת פסק זמן מהעיר הגדולה ולחזור לזמן בלתי מוגבל לבית ההורים. את השתייה לתוך הלילה החליפה בארוחות ערב מנומסות, את הדייט שנסחף עד הבוקר - בעדכון מתמיד היכן היא ומתי תחזור. יעלי בחרה לפתח את הקריירה ולהגשים חלום, וכדי להתמסר לכך החליטה לצמצם בעלויות ובטרחה, אם גם על חשבון הפרטיות. "אין לי חשבונות על הראש, יש לי מיטה ואוכל בשפע, יש לי הורים מדהימים שרואים בהורות שלהם ערך עליון", היא אומרת. "אם הייתי נשארת כאן כל הזמן הזה, כבר הייתה לי דירה משלי".

      עוד במגזין של וואלה! בריאות:
      לחיות בערימות של זבל: הצצה לחייהם של אגרנים כפייתיים
      יותר מסוכן מסמים: עולמם של המכורים למין בישראל

      יעלי ממש לא לבד. לאחר המחאה החברתית, ש"התפוצצה" סביב משבר הדיור, עדכנה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי 44 אחוזים מהגברים בגיל 34-25 וכרבע מהנשים באותו עשור מתגוררים עם ההורים. כשמדובר בכמעט 400 אלף ישראלים, ברור שקורה פה משהו, שמחייב התייחסות מצד המחקר והרשויות. אבל הפטנט הזה הוא לא כחול-לבן: זו תופעה חוצת גבולות ויבשות שמאפיינת חברות "מפותחות", פוסט תעשייתיות. היחס כלפיה הוא לאו דווקא חיובי, בלשון המעטה, כפי שעולה מכינוייה: "דור הבומרנג" בארה"ב, "ילדים מגודלים" (במבוצ'יוני) באיטליה, "טפילים רווקים" ביפן ו-Kippers - ראשי תיבות של "ילדים החיים בכיסי ההורים ומכלים את החסכונות לפרישה" - בבריטניה.

      יעלי מתרעמת על היחס הזה. "המסרים החברתיים מחלחלים כל הזמן, גם אם אנחנו מאוד בטוחים בעצמנו ומשדרים שזה נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה. זה תופס אותך עם עצמך, לפני השינה, כשהמחשבה מתבהרת. זה גורם לך לעצור ולתהות: אולי משהו באמת לא בסדר איתי, ולמה בגיל 32 אני עוד לא נשואה, למה אני גרה עם ההורים ומה יהיה. אנשים משתמשים בזה, גברים מטיחים בי את זה, וזה מעציב. החלטתי להתמקד בפיתוח ובהגשמה של עצמי, אני ממש לא מרגישה שאני מפשלת, אבל החברה לא מפסיקה לשדר לי אחרת".

      הגיל שאחרי גיל ההתבגרות

      אז איך הגענו עד הלום? אם בשנות ה-50 היינו מתחתנים, עוזבים את הבית, מולידים ילדים, מוצאים פרנסה ועומדים על רגלינו בתוך שנים ספורות החל מגיל 18, בשנות ה-80 קרה דבר מה שמסמס את הגדרת ה"בגרות". העלייה בגיל הנישואים, שבעצמה קשורה לרף המטפס של היציאה לאוטונומיה ולצורך בהון עצמי משמעותי יותר עבורה; ראיית ההורות כגוננות נצחית על הילדים, כולל בבגרותם; תרבות של מימוש עצמי וחיפוש עצמי; והעובדה שהעולם שבחוץ נהיה קשה ומבלבל יותר, עם אפשרויות מורכבות ותחרות גוברת - כל אלה יצרו שלב ביניים, בין גיל ההתבגרות לבגרות. זוהי ה"בגרות המתהווה" - Emerging Adulthood, כפי שכינה אותה לראשונה פרופ' ג'פרי ארנט (Arnett) מאוניברסיטת קלארק במסצ'וסטס. בישראל, פרופ' חיים עומר טבע את המונח "תלות תובענית" בשנת 2009.

      רהיטים וחפצים ארוזים לקראת מעבר דירה (ShutterStock)
      אורזים את החיים וחוזרים להורים. ארגזים בדירה ריקה (צילום: shutterstock)

      שאלת "ביצה ותרגולת" היא האופן שבו ההורים משפיעים על התופעה ומושפעים ממנה. הפסיכולוגית דנה מור הקדישה לכך את עבודת הדוקטורט. על בסיס ראיונות עומק היא אפיינה שלושה אבות טיפוס: הקורבן - זה שהסיטואציה נכפתה עליו והוא חש שקורה לו דבר מה שלילי, עם דינמיקה לא פשוטה מול הבן או הבת; המציל - זה שמתייחס לצאצא כפגיע שחובה לטפל בו; והמאפשר - זה שמקבל את הבחירה או האילוץ להישאר בבית, ומתבונן על המצב בראייה לא שיפוטית. מור מעידה כי בקבוצה האחרונה נכללים גם מקרים של "חיבוק דוב" - אותם הורים השמחים על מה שמכונה "הקן הבלתי מתרוקן", ובלי לשים לב מהווים גורם מעכב ביציאה לעצמאות.

      ברוב המקרים, גם אם המעבר נמתח על פני עשר ועשרים שנה, מצליח האדם לצאת מהמבוך ולהגיע לבגרות ולעצמאות. אבל ישנם מקרים קשים יותר, שמחייבים התערבות סביבתית. "כשהמצוקה החברתית-דורית פוגשת בתורפה פרטית-אישיותית, כמו טראומה, מחלה כרונית, הפרעה פסיכיאטרית או גוננות יתר של ההורים - עלול האדם הצעיר ליפול לבור אשר ממנו, כנגד כוח האינרציה, הוא כבר לא יכול להיחלץ לבדו. לזה אנחנו קוראים תלות תובענית", מסביר דן דולברגר, פסיכולוג ומטפל זוגי ומשפחתי, שמתמודד עם אותם מצבי קיצון.

      מקלט מנוון

      "אנחנו רואים תופעות של הסתגרות, התמכרות למדיה דיגיטלית, אובדן כיוון ודרך, מחסור בחברים וביחסים שאינם במישור הווירטואלי ואפילו טרור בבית - כל מה שהכרנו מגיל ההתבגרות, רק בשנות ה-20 וה-30 ואף יותר מזה", אומר הפסיכולוג. "יש כאלה שניסו לצאת לעולם, שאולי כבר השלימו בגרויות ולימודים ואפילו התחתנו. אבל אז, בשנות ה-20 המאוחרות, מצב משברי כלשהו מכניס אותם לקופסה שחורה, וזה לא שלוקח להם המון זמן לצאת ממנה - הם פשוט לא יוצאים. ואין זוגיות, אין פרנסה, יש תחושה עמוקה של בדד - בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. זה מעכב כמובן את המשפחה כולה - את ההורים, שלא עושים את המעבר הטבעי לפרישה, לסוג של חברות עם ילדיהם ולסבאות, וגם את האחים, שמקבלים 20 אחוזים מתשומת הלב ונדרשים ל-80 אחוזים קבלה והכלה".

      דולברגר ועמיתיו למחקר הפרקטי ניסו לחבר את חלקי הפאזל וגילו סימנים מוקדמים לתופעה בגיל ההתבגרות, גם אם סמויים יותר מהעין ביחס לעבריינות או התמכרות לסמים. המדובר בעיקר בהתבודדות, בהתמכרות קיצונית למשחקי מחשב, בניתוק מהחברה, בהפיכת יום ולילה ועוד. כשכדור השלג הזה לא נבלם, הוא עלול להידרדר עד לכדי הזנחה והתעללות בקשישים. "אנחנו קוראים לזה 'תלות בתלות', כאשר ההורים שהמשיכו לפרנס את בנם הופכים למטופלים על-ידו, והמצב בבית מתהפך: פתאום הם אלה שגרים בחדר קטנטן, ואילו הוא, שלכאורה נשאר לדאוג להם לעומת אחיו 'כפויי הטובה' שעזבו כדי להקים משפחות משלהם, שולט ברוב הבית". מסיבה זו יש עניין הולך וגובר בתסמונת מצד מערכות רווחה בארץ ובעולם, אשר מבינות כי לא ניתן להבין את התופעה לאשורה ולטפל בה כראוי מבלי לעמוד על מחזור החיים השלם שלה.

      הטיפול לא נסוב סביב הצעיר לבדו. במרכז להעצמה הורית, שמוביל דולברגר - יחד עם אוהד נחום ונבו פיק - מנסים לסדוק את מאורת ההסתגרות שלתוכה נקלע האדם. זו כוללת את הסביבה הקרובה, שלא אחת מתחזקת את תסמונת התלות התובענית בהיותה בועה או "מקלט מנוון", כפי שמגדירים אותה המטפלים. "אנחנו מנסים בצורה לא אלימה אך מאוד נחושה לגרום למטופל לשנות את השגרה ואת דפוסי ההתנהגות. אבל אנחנו מנסים לגרום גם להוריו להסתכל על עצמם ועל התנהגותם, ולא רק על מתי הוא קם בבוקר, מתי ימצא כלה ועבודה ומה יהיה איתו".

      כמו ריח של ניקוטין לנגמל

      כאמור, הסיטואציות הללו זרות לשיעור מכריע מקרב הנשארים בבית ההורים או החוזרים אליו. אבל גם אותם, את אלה שהצליחו להגיע ל"קו הגמר" של הבגרות גם אם ביותר זמן מאחרים, עשויה להמשיך וללוות תחושה של חידלון וכישלון, כמו גם פיתוי לשוב אל הקן החם, המחבק ובעיקר הזול. "זה כמו ריח של ניקוטין למי שנגמל מסיגריה", ממחיש דולברגר, "זה תמיד מזכיר נשכחות, לטוב ולרע. אבל ברוב המקרים זה לא משהו פסול - זו עוד התמודדות נפשית תקינה ובריאה שיש בחיים".

      בינתיים, אצל אמא ואבא בשרון, יעלי דוחה בשאט נפש את הדיבורים על חידלון וכישלון, אף שהיא מכירה אותם היטב מהסביבה. היא החליטה להפוך את הלימון ללימונדה ומרבה לשתף את עוקביה ברשתות החברתיות בחיים בתוך הקן. "אני מרגישה שאני במקום הכי טוב ובטוח שאפשר. אני יודעת שכבר הותרתי חותם, ואני נחושה להגשים את היעדים שהצבתי לעצמי". לדבריה, השאיפה לחיות לפי איזה טקסט-בוק היא בדיוק מה שגורם לאנשים להתחתן מוקדם מדי, לבחור במקצוע הלא מתאים ולהיכנס מאוחר יותר למשבר גדול. אם יש מסר אחד שהיא מבקשת להעביר, זה "חיה ותן לחיות". החברה שלנו, היא אומרת בצער, הולכת למקום שמרני וביקורתי. "הלוואי שאנשים פשוט ייצאו לאנשים אחרים מהחיים. בסוף בסוף, הבחירות שלי הן פשוט לא עניינכם".