יותר מסוכן מסמים: עולמם של המכורים למין בישראל

הסיטואציה המינית הראשונה שחווה ירון (שם בדוי) הייתה בגיל ארבע. באחד הלילות הוא נגע לעצמו באיבר המין ותחושת סיפוק ונועם התפשטה בבת אחת בגופו הקטן. נרגש, הוא רץ לספר לבייביסיטר שלו על החוויה שעבר והוסיף גם הדגמה. אבל פרצופה החמור קטע את התיאורים הנלהבים ולא השאיר מקום לפרשנות - הוא הרים מכנסיו במהרה, התכנס בעלבונו וחש בושה איומה. "לא ממש הבנתי מה עשיתי רע", הוא משחזר היום בטון מהורהר.

האקט המיני הראשון לא איחר לבוא. "בגיל שמונה כבר התמזמזתי בסתר עם שכנה שלי שניסתה באיזשהו שלב להפסיק את זה. אבל אפילו חוסר הנוחות שלה לא גרם לי לוותר. זה אחד הזיכרונות החזקים שלי, שהחלק הזה פשוט ננעל במוח, ואתה הופך לאחר. הייתי ילד מאד עדין, אף אחד לא חשד בי אז, גם ההורים לא, איכשהו זה היה נראה מאוד תמים אבל בתוכי התחילה ההבנה כבר אז שאני חי בעולם שונה מהילדים סביבי, שאני מנותק מהמציאות שקורית כאן ועכשיו".

ירון, כיום בן 30, נשוי ואב לחמישה, הוא מכור למין. החוויה המרגשת שעבר בגיל כה צעיר לא התפרשה אז לסביבתו כמקור לדאגה, הרי ידוע שבגילאים הללו הסקרנות המינית מתעוררת, אבל כמכור הוא ידע כבר בגיל צעיר שאצלו הסיפור שונה לגמרי. "נולדתי פגום" הוא אומר לא פעם במהלך הריאיון הזה, כמי שכבר קיבל על עצמו את הגזרה. היום, כאשר הוא בוגר וקורא למחלה בשמה, הוא וחבריו להתמכרות הסכימו בצעד אמיץ לפתוח מעט את מעגל הבושה ולספק הצצה חושפנית וראשונה לעולמם המורכב והמסתכל של המכורים למין בישראל, רק כדי שאנחנו, "הנורמטיביים", נדע עם מה הם צריכים להתמודד.

"אני זוכר דחף גדול מאד בגילאי 6-8 להיות רק עם המין השני. שיחקתי "משחקי בנות" רק כדי להיות בקרבתן. התחילו חוויות אוננות, וככל שהבנתי שזה לא מקובל חברתית, כך הפכתי למיומן בהסתרה. הרצון להיות במגע עם בנות ופנטזיות ארוטיות השתלטו לי על הראש ומילאו לי שיעורים שלמים בבית הספר. גם המבט שלי השתנה, הייתי רואה בנות רק במבט מיני ולא כבנות אדם. התבייתי על בנות מסוימות, עקבתי אחריהן, סגדתי להן, הפכתי לתלותי בהן מבלי שהן יודעות בכלל על קיומי. הייתי מתעצבן אם מישהו היה מדבר איתן ואם אחת מהן עברה דירה, הרגשתי כאילו לקחו ממני משהו", הוא מספר.

אלא שבגיל עשר ארע האירוע המכונן שאילץ אותו להתמודד בפומבי עם החריגות שלו. "ילד אחד שלמד איתי התחיל לדבר איתי על מין וכמה הוא אוהב את זה. זה היה מביך ברגע הראשון, אבל מכורים יודעים "להריח" מכורים אחרים, המנגנון קיים כנראה כבר בגיל צעיר. אחרי הלימודים הלכנו ביחד בהסכמה לאתר בנייה לא גמור, התפשטנו ונגענו אחד בשני. באותה הסיטואציה היה ריגוש שיא, אבל כשחזרתי הביתה החל הבלבול. נשכבתי על המיטה ותקפה אותי אשמה נוראית. הלכתי לישון בתחושה שאני לא נורמלי, אבל זה לא מנע ממני להמשיך בזה. עם הזמן, הצטרפו אלינו עוד שני ילדים כמונו, והיינו חבורה של ארבעה בנים, ילדים מבית טוב, שנגעו אחד בשני ערומים, בסתר, באתרי בנייה לא גמורים ומקומות ומוזנחים, יום אחרי יום, באובססיביות. עד שעלו עלינו".

החבורה נתפסה וננזפה ע"י מנהלת בית הספר. חלקם סולקו מבית הספר ואילו ירון הושעה למספר ימים בשל היותו תלמיד טוב וללא בעיות התנהגות קודמות. ההשעיה אילצה אותו לספר להוריו על חלק מהמעשים, מה שהוביל לשינוי בגישתם כלפיו. "בכיתי המון וההורים שלי חיבקו אותי והרגיעו אותי אבל היחס השתנה. שמו עליי את הפלומבה של "החרמן" ממנה כל כך פחדתי, ומאותו היום לא הרשו לי להיות עם חברים לבד בחדר, גם עם האחים הקטנים שלי לא, וזה הכאיב לי נורא וגרם לשנאה עצמית גדולה. ביליתי יותר זמן בבית, והמחלה החלה להתבטא גם שם - כל אורחת שבאה להתארח אצלנו הייתי אובססיבי כלפיה, כשהיא יצאה מהשירותים למשל, הייתי הולך ישר ומתיישב על האסלה כדי להרגיש את החום שלה או מריח את הבגדים שלה, אם היא ישנה אצלנו. ההורים ניסו לעשות לי סדר מה מכובד ומה לא, אבל אני הכחשתי הכול".

"אמא התלוננה שאף בייביסיטר לא מוכנה לבוא לשמור עלי כי אני מפלרטט עם כולן.,מה שהיה נכון. ביקשתי מהן שיאיירו לי זוגות מתנשקים, מקיימים יחסי מין, הציורים שלי היו מיניים לחלוטין". בגילאי העשרה החל לשוטט ברחובות שעות ארוכות, עוקב אחרי נשים, מפנטז, אך לא מעז לדבר איתן כלל. לזונות הוא לא הלך, כי לא האמין שהוא צריך לשלם למישהי כדי לגעת בה. "לכל אורך הפנטזיות המיניות שלי תמיד היה לי חשוב שהאישה תאהב אותי, תתאווה אלי, שאקבל אישור שאני שווה משהו. זונות לא עניינו אותי וגם בנים לא, הם היו רק תחליף זול לבנות בלתי מושגות. הייתי חובר מראש לגברים "נשיים" יותר", הוא מדגיש.

למרות שהקפיד לתחזק תדמית של גבר אחראי ונורמטיבי תוך הסתרה קנאית של העולם הפנימי ומלא התאווה שבראשו, הוא לא הצליח לקיים קשרים רומנטיים עם נשים. למעשה, מערכת היחסים הראשונה שלו הגיעה במהרה לחופה. כך, הוא חשב, ייסתם הגולל על מחול השדים הזה שבתוכו. אלא ששבועות ספורים לאחר החתונה, מחלת ההתמכרות דווקא תפסה תאוצה.

"די מהר אשתי הרגישה שאני צריך אותה בשביל למלא את הצרכים המיניים שלי. לא ראיתי בה בן אדם, אחרי האקט המיני היא בכלל לא עניינה אותי, זה היה כמו להשתין בשירותים בשבילי. התחלתי לחפש קשרים מחוץ לנישואים, היו לי רומנים וסטוצים, אבל אפילו הודעות SMS מיניות מנשים ריגשו אותי. הכול היה סביב הריגוש הזה - שאשתי לא תתפוס אותי. השיא היה שפלרטטתי אפילו עם חלק מהאחיות שלה. לא רציתי להכאיב לה, אבל זה היה מעבר לשליטתי וזה גם נגמר די מהר. הייתי שתלטן כלפי אשתי, אמרתי לה איך להתלבש, איך ללכת ברחוב, הייתי מדבר איתה על חברות שלה במובן מיני- על השדיים שלהן, על התחת שלהן, זה הגיע למצב בלתי נסבל ביננו. תליתי את התקווה בבת הראשונה שנולדה לנו, אמרתי לעצמי: "עכשיו אתה אבא, מספיק עם השטויות, תשמור אמונים לאשתך ותהיה אבא טוב לבת שלך", אבל זה רק החריף".

ירון מספר כי ההתמכרות הובילה לאובדן כל חלק שפוי בו והוא החל לאבד שליטה על החיים הנורמטיביים, שהקפיד לתחזק למראית עין. "מחביא חוברות פורנוגרפיה בכל חור בבית, מאונן לילות שלמים, עשר שעות ברציפות, זו לא גוזמה. הייתי הרוג למחרת בעבודה. נוצרה חציצה ביני לבין העולם החיצון, בקושי נפגשתי עם חברים, הייתי רק בזה. התחלתי להפסיד שעות עבודה ואפילו ימים - שוטטתי בבקרים ברחובות, מתבונן בנשים יפות או זוגות מתמזמזים בפארק, אבל אף פעם לא אוננתי בחוץ, כי פחדתי שיתפסו אותי, למזלי פחדתי מהחוק. הייתי מחכה שאשתי תצא מהבית, לוקח את הילדה לגן וחומק חזרה הביתה לראות פורנוגרפיה. ימים שלמים נעדרתי כדי לצפות בפורנוגרפיה, עד שפיטרו אותי מהעבודה. לאשתי אמרתי שאלו אנשים רעים, שקשה לי לקום בבוקר.,מיליון ואחד תירוצים. הפסקתי לתפקד, לא הבאתי כסף הביתה, המצב מאד התדרדר והמחלה התעצמה. השנאה העצמית פשוט חנקה אותי. לא יכולתי לנשק אפילו את הבת שלי, נגעלתי מעצמי. הפכתי לחיה פצועה ,אבל התחושה שאני חייב להעלות את סף הריגוש כל הזמן התחדדה - הייתי שולח סמסים מיניים לנשים, כשאשתי שוכבת לידי במיטה ורואה טלוויזיה. הייתי מזמין גברים אליי הביתה למפגשים מיניים. עם אחד מהם התמזמזתי בחדר, כאשר אשתי מנמנמת בחדר השינה הסמוך. נסעתי לסוף שבוע עם חברים, בלי אשתי, בסוף הלילה מצאתי את עצמי פועל מינית עם אחד מהם שכל שאר החבר'ה ישנים לידנו. וכל פעם אני מבטיח לעצמי שאני לא עושה את זה יותר - אני משליך את המחשב, חותך את הקשרים ואז אחרי יומיים שלושה יוצר איתם קשר בעצמי, כמו אינפוזיה, בלי זה אני אמות".

המהפך בחייו החל כאשר שיתף חבר קרוב במצוקה הגדולה שהוא חש, ובחוסר היכולת לשלוט על עצמו ועל חייו. אותו חבר חשף אותו לקבוצת SA ("סקסוהוליסטים אנונימיים") בישראל, חברותא וולונטרית של נשים וגברים שמכורים למין ותאווה, המקיימים יחדיו קבוצת תמיכה על בסיס עקרונות "שנים עשר הצעדים" של אלכוהוליסטים אנונימיים. עקרונות אלו משמשים תכנית החלמה גם עבור מכורים לאלכוהול, סמים, מין, הימורים ואוכל בעולם. SA נוסדה בארה"ב כבר ב 1979, שם מחקרים מעידים היום כבר על 2-5 אחוזים מכורים למין מתוך האוכלוסייה הכוללת. לישראל היא הגיעה לפני כ-18 שנה ונוסדה באופן פיראטי במקומות בודדים עם 14 קבוצות בלבד. אך בשנים האחרונות הקבוצות גדלו וכיום משתתפים בהן על בסיס שבועי כ-500 חברים פעילים בכ-70 קבוצות ברחבי הארץ.

הטיפול בקבוצת ה SA עזרה לירון להתנקות. מזה שמונה שנים הוא נקי מאוננות, קשרים מיניים מחוץ לנישואים וצפייה בפורנוגרפיה. "אשתי היום יודעת שגם אם יש חלק של קיום יחסי מין בסרט טלוויזיה אני עוצם את העיניים או הולך הצידה עד שיסתיים", הוא אומר.

לצדן, החלו לפרוח גם קבוצות תמיכה לנשים של מכורים למין וגם קבוצות תמיכה סגורות לנשים מכורות למין. ליאת (שם בדוי) נשואה ואם לילד קטן, משתתפת באחת מהן.

ההבנה שהיא מכורה למין התגלתה אצלה בדיעבד, כשנרשמה לאחד מקבוצות הטיפול למכורים לאוכל, וזיהתה את אותם האלמנטים האובססיביים וההרסניים גם בהתנהגות המינית שלה לאורך השנים.

"הנפילה האחרונה שלי הייתה לפני שנתיים, -בזמן היריון מתקדם, פיתחתי אובססיה כלפי גבר שפגשתי באקראי, כשעשה עבודות שיפוץ ליד הבית שלי. רק עכשיו הבנתי שזאת לא הייתה סתם חרמנות או התאהבות, זאת הייתה המחלה שלי - ההתמכרות. זה פשוט ניהל את היומיום שלי, לא הצלחתי לעבוד, להתרכז בזוגיות שלי או בהריון שלי. הייתי בהתנקות מההתמכרות לאוכל כמה חודשים וכנראה שלא יכולתי להתמודד עם הקושי הרגשי אז ברחתי להתמכרות מינית, שהתחילה אצלי בגלל התעללות פיזית בילדות", היא מספרת בגילוי לב. "לפני שהתחתנתי שכבתי עם עשרות גברים, יום יום, הכרתי אותם במועדונים, באינטרנט. פתחתי תיבה קולית בשירות חינמי להודעות מיניות, היו משאירים לי שם הודעות בוטות. ההתמכרות שלי הייתה בעיקר בקשרים לא בריאים - היה לי למשל חבר בצבא שעשיתי כל דבר שביקש. פעם אחת כשהיה מוצב באילת הוא ביקש שאטוס אליו. כשהגעתי הופתעתי לגלות שבן דוד שלו בחדר, ועשינו לבקשתו אורגיה. באותו הרגע זה היה נראה לי נפלא, אני אישה חופשיה ומודרנית, שני גברים חושקים בי... כמובן שאחר כך הבנתי שזה אקט מאד שפל ומכוער והסתלקתי משם. יש כל כך הרבה כאב במקומות האלו, פתטיות גדולה, התחרטתי על המון מקרים", היא אומרת. למרות שיש רוב גברי באוכלוסיית ההתמכרות למין בארץ ובעולם, יש לא מעט נשים מכורות למין, אלא שרובן חוששות "לצאת מהארון" ולקחת חלק פעיל בטיפול במחלה. "בגלל שאין הרבה נשים מכורות בקבוצות בישראל, מצאתי ספונסרית מחו"ל, מאמנת שמלווה אותי בצעדים, עכשיו אני בשלב 10. אבל גם אחרי שאסיים, זה אף פעם לא נגמר באמת - ההתמכרות היא מחלה".

העלייה התלולה במספר הנרשמים עומדת במרכז מחקרו של ד"ר יניב אפרתי, חוקר מוביל להתמכרויות למין בישראל, מרצה בנושא התמכרויות במכללת בית ברל ומייסד ומנכ"ל המרכז הישראלי לקידום מיניות בריאה (IHS).

"במחקר שלנו מצאנו שהמכורים למין מסוכנים יותר לחברה מאשר מכורים לסמים. האישיות שלהם מורכבת יותר והרבה יותר מסוכנת חברתית, זאת בגלל שהם עושים תהליך החפצה לאחר. אם אנחנו מלמדים את הילדים שלנו מגיל קטן שהאחר הוא סובייקט, אז עבור המכורים "האחר" הוא אובייקט. העדר היכולת לראות את האחר מוביל אותם לניצול שלו. מה שנקרא בשפת הרחוב "להשתמש ולזרוק" מסביר ד"ר אפרתי.

"העלייה בכמות המכורים אינה מקרית והיא קשורה להתפתחות העולם הטכנולוגי, האינטרנט יצר נגישות וזמינות גדולות מאוד. העולם הפורנוגרפי הוא מטורף, והוא במרחק לחיצת כפתור". אך עם זאת, ד"ר אפרתי מדגיש כי ההתמכרות למין אינה נובעת רק מצפייה בפורנוגרפיה, אלא מחייבת מרכיב אישיותי מכריע. "המכורים למין הקלאסיים, אלו שאינם מכורים בגלל טראומה מינית בילדות, הם אנשים שסבלו מבדידות חברתית. אני מכיר את ההנחה שאלו אנשים שלא מצליחים "לתפוס בחורות" ולכן הם מפליגים למחוזות הפורנוגרפיה והזונות, אבל האמת רחוקה מאוד - לרוב אלו אנשים אסתטיים, מאוד איכותיים, מאוד חכמים. בעצם, למרבה האירוניה, הבריחה שלהם למרחב המיני והפורנוגרפי נובעת מכמיהה אדירה לקשר. הם מחפשים את הקשר בעולם הכי אבסורדי שיש, בעולם שלא מאפשר להם כל קשר".

למרות שהמונח "התמכרות למין" נפוץ בעולם המערבי, הוא עדיין לא נכנס לספר ה-DSM 5 (ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקני) שהוא "התנ"ך של הפסיכיאטרים" ברחבי העולם. לכן האבחנה של התמכרות למין נותרה מטושטשת. אך אפרתי הצליח במחקריו לזקק בכל זאת הגדרה למחלה, ע"י ארבעה פרמטרים מוצקים. אדם שמפגין ערכים גבוהים בפרמטרים אלו, יוגדר בהכרח כמכור למין: 1. אי תפקוד- כאשר המיניות פוגעת בתפקוד היומי של האדם, ו\או במשפחתו. 2. תחושות שליליות- תחושות כבדות של אשמה וכאב לאחר מעשה, זאת מאחר והאקטים מנוגדים לעולם האמונות והערכים שהאדם מציב לעצמו. 3. קושי בוויסות רגשי – העולם הפנימי שלהם מעורער, כואב וחרדתי, מה שגורם להם לברוח למרחב המיני כדי לא להתמודד. הפרמטר האחרון מתייחס לחוסר שליטה - המתבטאת במחשבות כפייתיות, עיסוק מופרז במיניות או בפנטזיות מיניות. "אלו אנשים שילכו ערב אחרי ערב לפרוצות, כרטיסי ביקור של מכוני ליווי על שמשות הרכבים הם מכרה זהב עבורם. אצל גברים שנמצאים בזוגיות, זאת תהיה לרוב זוגיות מתפרקת או לא מתפקדת, פרידות וגירושים הן עניין שבשגרה. קשה להם לייצר אינטימיות ועוד יותר קשה להם לשמור עליה. ישנם המסופקים מרעיון "הציד" - חיפוש אחר נשים שונות. זה משהו מאוד מכני ואגואיסטי, הצורך לכבוש נשים. הם יקסימו אותן במתנות ומחמאות, ישקיעו בבתי מלון מפנקים אבל אחרי שהנשים יפלו ברשת הם יעברו לכבוש פסגה אחרת".

אולם גם לאחר שהמכורים מוגדרים ככאלו, הבעיה עומדת בעינה. מבחינת מצבה של אוכלוסיית המכורים למין בישראל, אשר על פי הערכות מונה כ-160 אלף גברים ונשים, עולה ריח כבד של אפליה ממסדית וגלגול אחריות, זאת במקביל להתרחבות התופעה. קבוצות ה-SA מהוות להם משענת חשובה, חלקם אפילו מצליחים "להתנקות" באמצעותן, אך מדובר בקבוצות התנדבותיות המתבססות על תרומות. בישראל פועלות למעלה מ-136 יחידות טיפול, מרכזי יום וקהילות טיפוליות שמפעיל משרד הרווחה בשיתוף משרד הבריאות עבור מכורים לסמים, אלכוהול והימורים, אבל אף לא מרכז גמילה אחד לאוכלוסיית המכורים למין, ההולכת וגדלה.

"אין אף גוף שמוכן לקחת עליהם אחריות. במשרד הרווחה מתכחשים בכלל לבעיה - הם לא מכירים בה ואין להם את הידע המקצועי. במשרד הבריאות עשו במרץ האחרון כנס ראשון מסוגו בנושא, וגם הוא לאחר לחץ כבד שהפעלנו. אני מעריך שמסתתרים פה גם מניעים פוליטיים, לביטוח לאומי הרי אין אינטרס להחזיק 160 אלף מכורים על גבו", אומר אפרתי. "מנגד צריך להבין שגם בקרב פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים בארץ אין מומחים בהיפר מיניות והתמכרויות למין. יש מכורים שפונים אלי שאעזור להם למצוא מקום להיפגש בו, אין להם כסף לשכור והם לא יכולים ללכת לעירייה או לגופים ציבוריים ולבקש, כי אז יצטרכו להודות במחלה שלהם. אף אחד לא רוצה להתוודות בפני אדם זר שהוא מכור למין, ההתמכרות הזאת מתקשרת אוטומטית בציבור עם סוטים ועברייני מין. המכורים מאוד חוששים מזה, הם באי אמון מוחלט בממשל וגם בחברה. זאת בעיה רצינית שגורמת לחלק מהם אפילו לשקר על ההתמכרות שלהם".

"השקר" שאפרתי מדבר עליו מוכר היטב לדן (שם בדוי) בן ה- 34, רווק, מכור לתאווה ומין, "נקי" כבר חמש שנים וחודש. גם הוא בחור משכיל, יוצא יחידה מובחרת בצה"ל, בן לבכיר לשעבר במערכת הביטחון.

הוא גדל בסביבה תומכת ואוהבת שלא החסירה ממנו דבר, בלי סיפור משפחתי קורע לב, נהפוך הוא. ההתמכרות למין פרצה אצלו לפתע, בשלב מאוחר יחסית בחייו, לפני עשר שנים. כישלון מסוים בחייו האישיים זרק אותו למרחב המיני באבחה אחת וכל אישה בחצאית מיני ברחוב נראתה לו כמו שחקנית פורנו ועוררה אצלו מה שהוא מכנה "אלרגיה". הוא בזבז את כל חסכונותיו - למעלה מ-120 אלף שקל, בבילויים אובססיביים במכוני ליווי ומסיבות מין. גם המשכורות שלו נשאבו לתוך אותו מינוס ענק. אמו כיסתה לו את החובות, והוא המשיך לצבור אותם. הוא החל לאונן תכופות בעבודה ובמקומות ציבוריים, ובאחד מרגעי השפל של ההתמכרות, להגדרתו, הוא פיתה אלכוהוליסטית לשכב איתו בתמורה לבקבוק אלכוהול.

ההתמכרות הביאה אותו למחשבות אובדניות, אך למזלו הפחד מהמוות הכריע והוא החליט לחפש עזרה. הוא נרשם ל-SA ועבר את שניים עשר השלבים בליווי מאמן צמוד, אבל המחלה עדיין רדפה אותו. חדור מוטיבציה לטפל בעצמו, הוא פנה לעזרה ממוסדות הטיפול הקהילתיים שמציעה המדינה למכורים, שם קיבל את סטירת הלחי הראשונה ונאלץ לשקר. "נתקלתי בהמון חוסר הבנה, היו מטפלים שאמרו לי: "אחי, אתה בחור צעיר, מה הסיפור? אז אתה מאונן, הולך קצת לזונות? תיקח בובה או לך לצ'אטים". אבל זה כמו לומר לנרקומן :"אחי, מה אתה חייב לעשות קראק כל היום? תעשן קצת גראס." הוא מספר בייאוש. "כשניסיתי להיכנס לקהילה טיפולית, אמרו לי בפירוש שאם משרד הרווחה והבריאות עושה להם ביקורת הם לא יכולים לומר שהם מחזיקים מכור למין כי זאת לא התמכרות מוכרת".

"מילאתי טפסי קבלה והמליצו לי לשקר שאני מכור לאלכוהול, אז עשיתי את זה, הצהרתי שיש לי בעיית שתייה", הוא אומר ומפנה כעסו כלפי הרשויות. "האבסורד הוא שהמדינה דווקא יודעת לטפל במכורים באופן מדהים. נרקומן או אלכוהוליסט שלא מצליחים להיגמל יש להם את כל העזרה שבעולם. הם דופקים על דלת מחלקת הרווחה ברשות בה הם גרים ומקבלים עזרה במקום. מכניסים אותם לתכנית אשפוזים מסודרת, יש להם מרכזי יום, אומרים להם "קחו עשרה ימי טיפול גמילה, אח"כ תיכנסו לקהילה טיפולית ואחרי זה להוסטל", וכל הזמן הזה ביטוח לאומי משלם להם קצבה חודשית של 1,500 שקלים, רק שיכנסו לגמילה. אני יודע את זה כי גם אני הגשתי בקשה לביטוח לאומי וקיבלתי זכאות גמילה 1,500 שקלים על סעיף "התמכרות אלכוהול".

בקהילה הטיפולית הוא לא הסתיר את ההתמכרות שלו, ואכן אחרי שהתמיד בטיפול בצייתנות ודייקנות, הוא מצא עצמו נקי לאחר שבעה חודשי טיפול בלבד. מאז הוא לא מקיים יחסי מין כלל, בהתאם לתכנית שניתנה לו, והוא ימשיך להתנזר עד שיינשא.

"למעשה בטיפול עברתי התעוררות רוחנית והיום אני אדם אחר - אני חופשי, אני מרוכז. בטיפול הקהילתי הוכחתי את המחדל הגדול - שאין כל הבדל ביני לבין מכור לסם או לאלכוהול. בסופו של דבר הכול סביב פירוק האגו. התמכרות היא התמכרות. יש פה מחלה שהרבה מאד אנשים נאבקים בה, הם חיים בסבל איום, הם לא אשמים שהם חולים בה, וחשוב שידעו את זה. שידעו שיש גם פתרון. זה מה שמשאיר אותי נקי, המשימה להעביר את המסר שיש תקווה, שעוד יקומו פה מרכזי גמילה למכורים לתאווה ומין".

תגובת משרד הרווחה: "מדובר בהתמכרות המוגדרת כהתנהגותית ומטופלת על ידי משרד הבריאות".

תגובת משרד הבריאות: "בימים אלו מקימים וועדת היגוי בין-משרדית הכוללת נציגים של משרד הבריאות, משרד הרווחה ומומחים במטרה ליתן מענה טיפולי לסוגי התמכרויות התנהגותיות שונות. בנוסף, המחלקה לטיפול בהתמכרויות מארגנת הכשרה מתאימה למטפלים בתחום זה עם מיטב המומחים."