פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      למה אנחנו כל כך רגישים לדגדוגים? זו התשובה המדעית

      רוב האנשים מתפוצצים מצחוק ברגע שמדגדגים אותם. למה זה קורה בעצם? ולמה אנחנו לא יכולים לדגדג את עצמנו? הנה כל מה שכדאי לדעת על התופעה המוזרה הזאת

      דגדוג (ShutterStock)
      תודו שזה מוזר. דגדוג באמצעות נוצה (אילוסטרציה: shutterstock)

      חוש המישוש הוא מרכיב רב עוצמה בחיינו. מגע יוצר אצל אנשים תגובות פיזיולוגיות ורגשיות עזות, לטוב ולרע. מגע של אדם אהוב יכול לעורר בנו אופוריה, שלווה או תשוקה, ואילו במצבים אחרים נפרש אותו כאיום ונחוש ניצול, כעס או גועל.

      אזורים מסוימים בגופנו נוטים להיות רגישים יותר למגע מאחרים. דמיינו אצבעות נוגעות בכם בעדינות מעל הברך, למשל. סביר להניח שהמחשבה הזאת לא תעורר בכם דבר. כעת דמיינו אצבעות מרפרפות לכם על העור באזור הצלעות ומתקדמות אט אט לעבר בית השחי - מרגישים את הדגדוג מתקרב?

      כשמדגדגים אותנו, בנסיבות המתאימות ובאזורים מסוימים, רובנו נפרוץ בצחוק, בתגובה לא רצונית. מנקודת מבט אבולוציוניות זו תגובה די מוזרה, שכן למה לצחוק בתגובה למגע מסוג מסוים? יש חוקרים שמציעים שהתגובה הזאת נולדה כמנגנון הגנה, והיא משקפת כניעה כתגובה לתוקפנות, על מנת להוריד את המתח במצבים מלחיצים, לשדר לצד השני שאנחנו לא מהווים איום וכך לחסוך מאיתנו פגיעה.

      עוד בנושא:
      למה אנחנו עדיין רוצים להמשיך לזלול כשאתם מלאים?
      למה אנחנו כל כך אוהבים ריח של תינוקות?
      למה אנחנו מספרים לזרים את הסודות שלנו?

      קרטוזיס פילאריס (ShutterStock)
      מתחת לעור יש מיליוני קצות עצבים (צילום: shuttersrock)

      מתחת לעורנו יש מיליוני קצות עצבים שמתריעים למוח על צורות שונות של מגע, וגם על תחושות של חום או קור. העצבים הללו הם מה שמאפשר לנו בין השאר להרחיק את ידנו במהירות כשאנחנו נוגעים בחפץ לוהט וכך למנוע מעצמנו כוויות וחבלות. כשמדגדגים אותנו, קצות העצבים שולחים למוח אות שמודיע על מגע קל, והמוח בתורו מעבד את המידע הזה.

      העיבוד מתרחש בשני אזורים עיקריים - קליפת המוח התחושתית (somatosensory cortex), שאחראית על ניתוח תחושת המגע, ואזור פיתול החגורה הקדמי בקליפת המוח (Anterior cingulate cortex) שאחראי על עיבוד של גירויים נעימים. השילוב של שניהם יחד יוצר את תחושת הדגדוג.

      למה אנחנו לא יכולים לדגדג את עצמנו?

      אחת השאלות העתיקות ביותר בנושא הדגדוג היא: מדוע איננו יכולים לדגדג את עצמנו? ניסויי הדמיה מוחית הראו כי כשאנחנו מדגדגים את עצמנו, המוח חוזה מראש את תנועת הדגדוג באזור "המוח הקטן" (צרבלום), שנמצא בחלק האחורי של הראש. הידיעה מראש על מצב היד שעומדת לנוע ולדגדג אותנו משתיקה כמעט לחלוטין את התגובה לגירוי העצמי באזורי המוח האחראים על עיבוד תחושת הדגדוג.

      מוח אנושי (ShutterStock)
      הדגדוג מתחיל בראש שלנו. מוח (אילוסטרציה: shutterstock)

      למה זה קורה? ייתכן שההסבר טמון בתופעת ההפחתה התחושתית - תהליך שבו המוח מסנן מידע לא נחוץ שמגיע מהסביבה, על מנת להתרכז במה שחשוב באותו רגע. מגע קליל ומדגדג המגיע מהאצבעות של עצמנו מפוענח כנראה כמידע שאינו חשוב מספיק כדי שנקדיש לו את מלוא תשומת ליבנו - הרי לא נובעת ממנו סכנה כלשהי.

      בנוסף, העובדה שאנחנו לא מגיבים לדגדוג של עצמנו מחזקת את ההשערה שמדובר בתופעה שהתפתחה במסגרת חברתית. כפי שכבר צוין, יש המפרשים את התגובה לגירוי המדגדג ככניעה לגורם תוקפני. בהתאם לכך, האזורים בגופנו הרגישים לדגדוגים הם גם אזורים רגישים מאוד לפציעה. בהקשר חברתי אפשר להתייחס לאדם שמתקפל וצוחק מדגדוגים כמי שמגן כך על עצמו מפגיעה ומאותת לסביבתו שהוא נכנע ואינו מעוניין בהסלמה. חוקר המוח רוברט פרוביין (Provine) סיכם זאת באומרו כי "התקפת דגדוגים היא הצורה הנעימה ביותר של קונפליקט אנושי".

      יעל בר און, מסטרנטית בטכניון וכתבת באתר מכון דוידסון