למה אנחנו מספרים לזרים את הסודות שלנו?

הסצנה הבאה בוודאי מוכרת לכם בין אם תודו ובין אם לא. אתם יושבים בטיסה, בבר ריק או בתור מאוד ארוך לקופת חולים. לידכם יושב איש זר לחלוטין, ותוך כמה דקות אתם שופכים בפניו את הסודות הכי כמוסים שלכם. אומנם כולנו חושבים שבדיוק בשביל מקרים כאלה קיימים חברים טובים, אבל מסתבר שיותר ממה שאנחנו מוכנים להודות, מרביתנו חושפים את מה שמתחולל בנפשנו לזרים מוחלטים.

יש שתי דרכים להסתכל על התופעה הזו. הדרך הראשונה היא פשוט להודות שכולנו בודדים וזקוקים למישהו שיקשיב לנו מדי פעם, והדרך השנייה היא להבין שלא תמיד אנחנו מחפשים אינטימיות עם אנשים, ולפעמים כל מה שבא לנו זה לדבר עם מישהו שהוא לא חלק ממערכת יחסים שבה אנחנו מעורבים. וכן, הרבה יותר פשוט להודות בפני האישה הזרה שבטעות קיבלה את הכרטיס לצידכם בטיסה הארוכה, שאתם לא מרוצים מהחיים שלכם, מאשר להודות על כך בפני החבר הטוב, או בן הזוג.

יתרונות נוספים גלומים בעובדה שהאיש הזר שלצדכם אינו יודע דבר וחצי מדבר מחייכם. עובדה זו מתכתבת היטב עם שיטת הטיפול של הפסיכואנליטי זיגמונד פרויד, שטען כי על המטופל אין לדעת דבר מחייו הפרטיים של המטפל, שכן זה יכול לפגוע באיכות הטיפול. אם תחשבו על זה, אם תיוועצו בחבר טוב או בן משפחה, בוודאי יהיה לו שלל עצות להשיא לכם, שנובעות כולן בוודאי מכוונות טובות, אך האם הן מועילות?

מחקרים סוציולוגים טוענים כי רשת הליבה של החברים הקרובים שלנו מרכיבה שלושה אנשים אליהם אנחנו פונים עם נושאים רציניים. אותם מחקרים גם מראים כי למרבה הצער לכחמישית מהאנשים בעולם לא קיימת רשת תמיכה שכזו.

מחקר אינטרנטי שנערך לאחרונה בדק למעלה מ-2,000משתתפים ברחבי ארה"ב וחילק אותם לשתי קבוצות. קבוצה אחת נתבקשה להגדיר מי שייכים לקבוצה המצומצמת של האנשים איתם הם דנים על נושאים אישיים, והקבוצה השנייה נתבקשה להיזכר מתי בפעם האחרונה היא דיברה על נושאים אישיים וחשובים להם. לאחר מכן ציינו חברי הקבוצה האחרונה מי האיש עימו דיברו ועל מה הם דנו איתו.

התוצאות הראו כי 45 אחוזים מהאנשים איתם דנו המשתתפים על נושאים קרובים כלל לא היו מוגדרים כשייכים למעגל הקרוב ביותר, ובוודאי לא היו החברים הטובים ביותר או בני משפחה. למעשה, התוצאות הראו כי האנשים שרוב המשתתפים חלקו עימם שיחה חשובה לאחרונה היו הספר שלהם, הפסיכולוג, הבנקאי, הרופא או מאמן הכושר. אצל חלק מהאנשים הבחירה נבעה מהנושא שהעסיק אותם ביותר (נניח דיון על מחלה אצל רופא), ואילו אצל אחרים היה מדובר במקריות.

אז למה אנחנו בוחרים לא לפנות לחברים שלנו? לטענת סוציולוגים אנחנו פשוט לא רוצים להדאיג אותם או לגרום להם לשנות את דעתם עלינו. מעטים גם חוששים כי החברים הקרובים לא ישמרו על סודיות, כך שהשיחה תדלוף למעגלים קרובים אחרים. אף שתוצאות המחקרים נשמעות תמוהות, הן ככל הנראה גם כורח המציאות. אם החברים שלכם היו צריכים לשמוע כל דבר שקורה לכם בחיים בכל רגע נתון, האם היו נשארים שם? האם אתם הייתם נשארים?