פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רשימות מהבידוד: ארבעה ימים בחדר הרדיואקטיבי של איכילוב

      יש חלון חדש ומישהו מכניס לך אוכל, הטלוויזיה פתוחה על המונדיאל ושתיית בירה רק עוזרת, אבל הראש לא מפסיק להסתחרר, וכל מה שנגעת בו הופך למסוכן: יומן אשפוז מאחורי הקירות הכי עבים בתל אביב

      "Fools, said I, you do not know
      Silence like a cancer grows"

      לפני 12 שנים נסעתי לדרום ומרכז אמריקה. הייתי בן 28, לאחר שנה של עבודה בארצות הברית, וידעתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי לטיול חופשי וארוך לפני "חיי המבוגרים". הגעתי לבד לעיירה סלאר דה אויוני בבוליביה, מקום המעבר לכל מטייל ישראלי באשר הוא, וגם יישוב עצוב וריקני שכל תכליתו היא סמיכות למדבר המלח המפורסם. חשתי במשבר מתקרב, אז התנתקתי מכמה מוצ'ילרים בתקווה למצוא קצת זמן לעצמי ולהתחיל מחדש. זה לא יכול להמשיך ככה, חשבתי. הייתי מבוגר בשיחות של צעירים אחרי צבא, אקדמאי ליד ילדים שמחפשים מה ללמוד (וממש לא רוצים לשמוע למה שפינוזה זה הדבר הכי מעניין בעולם), בוגר הודו והשאנטי שלה ביבשת שבה כולם רצים מאטרקציה לאטרקציה. לקחתי חדר ליחיד והסתגרתי. היה זה שבוע של התבודדות מרצון. רק אני, הספרים ויומן המסע שכתבתי. בחוץ לא חיכה לי דבר - לא חברים, לא עיירה מעניינת, וגם בשביל אוכל הייתי צריך להקפיד לצאת מוקדם, לפני שהכול נסגר.

      ובכן, זה לא היה שבוע טוב. 12 השנים שעברו מאז לא הצליחו להשכיח את עוצמת הבדידות שחשתי. הספרים נגמרו אחרי שלושה ימים, השיחות עם הסובבים היו דלות והשעמום חגג. במקום לעשות סדר בראש ולצאת מחוזק, העמסתי על עצמי עוד ועוד, אך בסופו של דבר הגיעה נקודת המפנה. הכרחתי את עצמי לצאת החוצה ולטפל במה שהציק. הספרים הוחלפו, העיירה שינתה מעט את פניה, וחברים טריים הרכיבו קבוצה חדשה לטיול. חזרתי לחיים.

      מדבר המלח הסלאר, בוליביה (ShutterStock)
      עיירת רפאים עם מיקום מוצלח. מדבר המלח סמוך לסלאר דה אויוני (תצלום: ShutterStock)

      היום אני במקום אחר לגמרי, זה ברור, אבל השבוע הזה צף ועולה מדי כמה שעות בחדר הבידוד, ואני צריך לחזור ולהזכיר לעצמי שאני כבר לא שם, לטוב ולרע. לא בן 28, לא בחדר שכוח-אל ורק קצת מטפס על קירות. כשאצא מפה, אני יודע, לא אעלה על ג'יפים ואדהר בארץ בלתי נודעת - יותר בכיוון של חופשה משפחתית, מבוגרת, בורגנית במלון ירושלמי עם ג'ימבורי לילדים - והדאגות שלי יהיו אחרות לגמרי, אבל העיקר הבריאות. אחר כך המשכנתא והטסט לאוטו.

      מונדיאל 2006 תפס אותי באנטיגואה, גוטמאלה, סופו של אותו טיול אמריקני. מכאן זה רק למטוס והביתה, אז התארגנתי הפעם על חדר מפנק וישבתי חודש שלם לצפות בכל המשחקים. אני לא כזה אוהד מושבע של כדורגל, אבל ההזדמנות קרצה והתפאורה הייתה מושלמת - גסט-האוס רב לאומי, שתמיד אפשר למצוא בו לפחות מוצ'ילר אחד ממדינה שהנבחרת שלה בדיוק משחקת באותו יום, ואז הרבה יותר קל להתחבר לתקוות ולאכזבות. כישראלי, זה הכי קרוב שאפשר להגיע לטורניר הזה.

      12 שנים אחרי, ואני שוב בחדר ליחיד, וגם המונדיאל מגיח בתזמון מושלם. שלושה שידורי כדורגל ביום, משדרים בלי הפסקה, פיצוחים, בירות והמון שקט מסביב. לקנא. אף אחד לא מצפה שאעשה משהו. המשפחה שורדת בלעדיי, בעבודה מסתדרים. רק אני והכדורגל, אבל השקט מתפשט כמו סרטן, וחדר הבידוד של המחלקה האונקולוגית בקומה השביעית של בית החולים איכילוב סוגר עליי קצת.

      "God only knows, God makes his plan
      The information's unavailable to the mortal man
      We're working our jobs, collect our pay
      Believe we're gliding down the highway
      When in fact we're slip slidin' away"

      הכול התחיל לפני קצת פחות משנה, כשקיבלתי הפניה למעבדה כדי לבדוק את איכות השינה שלי. כמה חודשים קודם לכן קיבלתי בהשאלה סנסור של חברה ישראלית המנטרת את איכות השינה ללא מגע ומספקת תובנות מורכבות, ובכל בוקר המליצה לי האפליקציה להיוועץ ברופא. התייצבתי אצל רופא אף-אוזן-גרון שהפנה אותי לאותה מעבדה, ועל הדרך, לאחר מישוש מדאיג של בלוטת התריס, הוא שלח אותי לאולטרסאונד צוואר, שגילה כמה גושים גידוליים.

      הרופא הסורק ביטל אותם כשפירים, אבל אני התעקשתי, הגעתי לביופסיה בבית החולים בילינסון, ואת התור לקבלת התוצאות קבעתי לבוקר שגרתי בדרך למשרד. כך, חשבתי, אקבל תשובה שלילית ואמשיך הלאה. כשהרופא אמר לי "יש לך סרטן", לקח לי רגע להבין, והיום אני כבר יודע למה הוא לא התרגש, ועד כמה בר-מזל הייתי. קיבלתי כנראה את הסרטן הכי פשוט שאפשר (קרצינומה פאפילרית) בגיל צעיר, ובגודל גידול המצביע על גילוי מוקדם. בכל זאת, טולטלתי אז, הנהיגה באוטוסטרדה של החיים לא הייתה אלא זגזוג על השוליים.

      בניתוח הראשון גיליתי שהגוף שלי חזק הרבה יותר ממה שחשבתי. תוך יום הייתי על הרגליים, ואחרי שבוע, בשיאה של חופשת המחלה, כבר עשיתי לימונדה מלימוני הסרטן ויצאתי לטייל באתרי הארכיאולוגיה של מדינתנו הקטנה והעתיקה. מת על זה. אפילו משכתי עוד כמה ימים בבית כשכבר הייתי לחלוטין בסדר (לא צריך להשטנקר לבוס, אני גם ככה אכריח אותו לקרוא את כל זה), כי הייתי בטוח שזאת ההזדמנות היחידה שתהיה לי לחופשה ארוכה. Little that I know.

      בדיקות דם שערכתי לאחר הניתוח העלו ממצא מדאיג, כאילו נותרה נוכחות סרטנית בגופי. נשלחתי לבדיקת אולטרסאונד נוספת ובה אכן אובחן גידול בצוואר - חלק מבלוטת התריס ש"ריחף לו" כמעט במנותק. נשמע דרמטי, אבל זה שכיח הרבה יותר ממה שניתן לחשוב, ונובע מהאופן שבו בלוטת התריס נוצרת ומתגבשת בהיותנו עוברים. למעשה, זו הייתה מזכרת מימיי הראשונים בבטן, שהייתה מתגלה די בקלות, אלמלא זלזולו של הרופא הסורק.

      המקבילה של כימותרפיה בסרטן "שלי" היא נטילת יוד רדיואקטיבי, שתחנתו האחרונה בגוף האדם היא בלוטת התריס, או שרידי הרקמות שנותרו לאחר הוצאתה. הטיפול פשוט: נוטלים גלולת יוד אחת במינון המותאם לכל מטופל, והוא עושה דרכו לרקמות והורג אותן ואת הגרורות, אם ישנן כאלה. המחיר: הכנסת קרינה רדיואקטיבית לגוף ופליטתה, שיכולה לסכן את החולה ואת סביבתו - בדומה, למשל, לחשיפה לקרינה בבדיקת CT. הפתרון: שלושה-ארבעה ימים בבידוד מוחלט, כשפיזיקאי רפואי ימדוד את הקרינה הנפלטת ממני מדי יום, וישחרר אותי כשהיא תהיה נמוכה מספיק. גם אז לא אוכל להתקרב לילדים ולנשים הרות, ולמעשה להסתובב בציבור, ואצטרך ללון מחוץ לבית עוד כמה ימים. כך, בגיל 40, הודעתי לאמא שאני בא לישון אצלה והפנמתי סופית - הפכתי לאדם מסוכן לסביבה.

      "These are the days of miracle and wonder
      This is the long distance call
      The way the camera follows us in slo-mo
      The way we look to us all"

      המתנה סולידית של חצי שנה לטיפול - במרכז יש חדרי בידוד רק באיכילוב ובתל השומר, זה מה שקורה כשחונקים את הרפואה הציבורית בישראל - דווקא הביאה לי מזל. המחלקה באיכילוב עברה למשכן חדש, וחדר הבידוד נעשה ידידותי יותר, ובעיקר קיבל פריט משמעותי - חלון. אין לי מושג איך חולים התמודדו עם הבידוד הזה בחדר נטול חלונות לפני כן. המתנתי לתורי. היו לא מעט תקופות שחיכיתי בכליון עיניים לבידוד הזה. עם שני ילדים קטנים בבית, שעות שינה לא סדירות, משרה מלאה (ולעיתים מלחיצה), רכישת דירה ומשכנתא, והורים מבוגרים שהחליטו דווקא עכשיו שנמאס להם והם צריכים להתגרש, אפילו ייחלתי לטיפול הזה. זאת הולכת להיות, כך חשבתי, האלטרנטיבה השפויה לתקווה היומיומית שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי.

      חודש לפני נקראתי לשיחת הדרכה באיכילוב, ושבועיים אחר כך התחלתי בדיאטה דלת יוד, שמטרתה "להצמיא" את הגוף לחומר, ולגרום לקליטה טובה יותר שלו ברקמות. בלי יוד, אתם אומרים, מה הביג דיל? תתפלאו. הוא קיים בדגים ובמאכלי ים, בסויה (להתראות אוכל אסייתי מנחם), בחלמונים (להתראות חביתה ועוגות), בחומר משמר (כלומר, כל הסלטים המוכנים והחמוצים שבעולם), בבשר טרי ומעובד (מותר להתפרע עם 170 גרם ביום, שקול לשיפוד אחד), במוצרי חלב (אסור גם שוקולד), במולטי-ויטמין, בכל מה שיש בו צבע מאכל אדום ועוד היוד נטויה (הבנתם? שמרתי על הומור במהלך הדיאטה).

      השבת שלפני הטיפול ביוד הייתה קשה (הטיפול ביוד תמיד מתחיל ביום ראשון, ובשישי-שבת צריך גם לקבל זריקת תיירוג'ן - מורכבת, מקוררת ובישבן). היה חמסין מטורף, מילאנו לילדים בריכה בחצר והחום לא הוציא את הצד היפה שלהם. גם המתח שאשתי ואני היינו כלואים בו לא תרם, וחוסר הוודאות לא עשה לנו טוב, כמו גם הדיבור המוזר לידם, על זה שאבא יהיה בבית החולים הרבה זמן. השכבנו אותם לישון ויצאתי לדרך מותש. שום מונית לא עצרה ונסחבתי עם המזוודה לדרך השלום. איחרתי בטירוף, וכשנהג עצר לי סוף סוף, רכב משטרה "לבן" כמעט והתנגש בו מאחור. אישה צעירה פתחה את החלון וקיללה. במושב האחורי היו ארבעה מבוגרים ועליהם עוד ארבעה ילדים (מי חושב על בטיחות כשאתה הפאקינג משטרה?). אמרתי לה שהם בסך הכול צריכים ללמוד לשמור מרחק, והיא איחלה לי שלא אגיע ליעד. ובכן, הצחוק כולו עלייך, גברת משטרה, הגעתי ליעד ואני עדיין כאן, כלוא.

      במעגל סגור

      נקלטתי במחלקה כמו במילואים - אקט קצר ותכליתי, שממשיך משם לבזבוז זמן מוחלט. רופא הערב בדק אותי, והאחות הגיעה עם שאלון רפואי, שנתקע קצת על השאלה אם ירדתי במשקל בגלל המחלה. תראי, אמרתי לה, ירדתי 12 קילו בפחות מחצי שנה, אבל אין לי מושג אם זאת המחלה או שינוי בתזונה. היא לא התרשמה (מערכת הבריאות מידרדרת, וחייבים לעצור את זה ע-כ-ש-י-ו).

      אחר כך כלום. ממתינים למחר. ישנתי במחלקה, נרדמתי מול המשחק וקמתי לצום בתחושה מבאסת שיכולתי להיות עוד כמה שעות עם הילדים, שהם לא רגילים להיות לילות רצופים בלעדי, שהם נורא קשורים ולא יוכלו להסתדר (ספוילר: הם שרדו מצוין). על הדרך, הבחנתי כבר בעומס על הרופאים והאחיות, והבנתי שאת ההיגיון של ויסות הקליטה הקלה לשעות הערב הפחות עמוסות. לבי עם הצוות, לא חושב שהייתי מצליח להתמיד בסביבה קשה כל כך לאורך זמן. בכלל, כולם כאן כל כך נחמדים ומלאי חמלה. יכול להיות שזה אמצעי ייצור במחלקה האונקולוגית, יכול להיות שהתקבצה כאן קבוצה מיוחדת, ויכול להיות שאני סתם בר מזל.

      במהלך הבוקר הדריכו אותי על חדר הבידוד. כאן המצלמה במעגל סגור, פותחים אותה רק אם קוראים לך ואתה לא עונה ויש חשש שמשהו לא בסדר. כאן הטלפון שמחבר לעמדת האחיות, כאן משאירים לך אוכל, ורק אחרי שהאחות יוצאת מותר לך לצאת לקחת אותו. כאן מקיאים אם צריך. כאן המצעים, המגבות והחלוקים. עדיף שתבקש חידוש סביב הארוחות ותחסוך לאחיות גיחה מיותרת לאזור המבודד. כאן שמים כביסה רדיואקטיבית. פה הקומקום, התה והסוכר, ותבדוק שיש לך WiFi, כי אחר כך יהיה יותר קשה לעזור לך.

      גיליתי גם מקרר, אז רצתי לסופר וקניתי בירות וכמה דברים שהתגעגעתי אליהם בשבועיים האחרונים, נטולי היוד - גבינות, סלטים מוכנים ופסטרמה בעיקר. בצהריים הגיעה הרופאה עם הפיזיקאי לתת לי את הגלולה, והבידוד התחיל באופן רשמי. חיכיתי עוד שעה עד שיכולתי לאכול, והתרסקתי. הרגשתי שהגוף שלי חייב להתנתק מהחמסין, מהמתח, מההמתנה, מאי-הוודאות. אולי גם הכדור עצמו היה לי למעמסה. נשכבתי על המיטה וישנתי את כל זה החוצה.

      "Now I sit by my window
      And I watch the cars
      I fear I'll do some damage
      One fine day
      But I would not be convicted
      By a jury of my peers
      Still crazy after all these years"

      העיסוק במה אעשה בזמן הבידוד ליווה אותי במהלך כל חצי השנה האחרונה. ערכתי רשימה של סדרות וסרטים, ארגנתי כמה נושאים שאני ממש חייב ללמוד לעומק ואף פעם אין לי זמן אליהם, וקיבצתי עוד כמה סידורים של מבוגרים שדורשים זמן וריכוז - ושאת חלקם שכחתי בעבודה כי לא היה לי זמן וריכוז.

      כשדיברתי עם אנשים על מה שמחכה לי, התגובות בדרך כל נחלקו לשניים: אלה שאמרו שהם היו משתגעים ואלה שקינאו בי, וכיוון שדיברתי עם כל מי שאפשר על הבידוד הזה, הסקר שלי בטוח מובהק סטטיסטית. חיכיתי לתקופה הזאת וגם הייתי סקרן בנוגע לתחושות במהלכה, אבל חששתי כל העת. תחושת הכליאה היא אחד הפחדים הגדולים שלי, וקיומם של החלון והדלת הקל עליי מאוד, ולו רק בשל הידיעה שהם סיפקו על מחזוריות היממה. ללא חלון הייתי משתגע, למרות שהוא לא נפתח (אני מניח שזה חכם לא לאפשר לאדם מבודד לפתוח חלון בקומה השביעית). והדלת? החבר'ה באיכילוב השאירו אותה פתוחה, וסמכו עליי שלא אצא מהחדר. כמובן שלא יצאתי, אבל עצם הידיעה שבכל רגע נתון אני יכול לפתוח אותה ולצאת תרם מאוד להפגת תחושת הכליאה.

      חזרתי לישון באלכסון

      החדר עצמו מינימליסטי למדי. 3 מטרים על 6 מטרים, ועוד חדר שירותים ואמבטיה קטנים. מאוד דומה לחדר ההוא בסלאר דה אויוני, מינוס השירותים הצמודים. מקרר משרדי קטן, פינת קפה, ארון בגדים ומצעים, כורסא, מסך מגע בגודל שאינו תואם את דרישות הצרכנים ב-2018 (20 אינץ' פלוס-מינוס) עם טלוויזיה ואינטרנט, שידה על גלגלים ומיטה קטנה באופן בוטה - אני, כ-1.7 מ', הייתי צריך לישון בה מקופל או באלכסון.

      המפתח להתנהלות בחדר הוא ההבנה שהקרינה יוצאת דרך נוזלי הגוף, ומתוך זה נגזרת ההתנהגות שלך. חשוב לשתות הרבה, כ- 2.5 ליטר ביום, כדי להשתין את הקרינה החוצה, ומי שלא שותה מהברז צריך להכניס איתו לפחות שישיית מים מינרליים; גברים צריכים להשתין בישיבה, כדי שחלילה לא יטפטפו על הרגל ויזהמו את העור; יש להוריד את המים פעמיים, כדי שהקרינה לא תיוותר באוויר; יש להתקלח פעמיים ביום, ואסור להשתין במקלחת (מה אני, ג'ורג' קונסטנזה?).

      וכיוון שהקרינה יוצאת דרך נוזלי הגוף, הדבר משליך גם על היחס לחפצים. צריך לקחת בחשבון שכל מה שנוגעים בו עלול להיות מזוהם ודינו להיזרק - בגדים, ספרים, מברשת ומשחת שיניים, דאודורנט, קופסאות שימורים, חטיפים שלא נאכלו. הכלל הזה חל גם על הלפטופ והסלולרי, וכיוון שאותם אי אפשר באמת לזרוק, הם מנויילנים טרם נטילת הכדור - וזה נוח כמו שאתם חושבים - קשה להקליד, קשה מאוד לשלוט בעכבר ומעצבן לדבר. מצד שני, הבושם שסחבתי איתי התגלה כשיחוק, ונתן לי נופך של נורמליות בתוך הסביבה הלא נורמלית הזאת.

      אפילו עם הפח היה קשה. הפרוצדורה של הפינוי שלו היא מורכבת מאוד, כי צריך אדם מוסמך שייכנס ויפעיל את כל מנגנון פינוי הפסולת הרדיואקטיבית של בית החולים. זה לא באמת מוצדק, ובסוף סגרנו על איזשהו סידור זבל סביר. ביום הראשון בכלל שכחו להביא לי אוכל, אבל ממילא הייתי באטרף על המאכלים שלא יכולתי לאכול בשבועיים הקודמים. גם המזגן קירר מדי, ואי אפשר היה לעצור או להחליש אותו, ומשום מה כמה מנורות חירום דולקות קבוע בחדר. את חלקן הצלחתי לכסות, אחרות לא - אלו לא צרות נוראיות בהתחשב בסיטואציה, רק עוד משהו להתמודד איתו.

      איכילוב חדר בידוד (מערכת וואלה! NEWS , צ'יקו סני)
      אופוריה. בלבול. תקווה. חדר הבידוד הרדיואקטיבי באיכילוב (תצלום: צ'יקו סני)

      וככה העברתי את ימיי בבידוד. ביום הראשון הייתי כמעט מעולף. ביום השני הייתי באופוריה, חוגג את הידיעה שאין לי שום מטלה או ייעוד, חוגג מונדיאל ומשלים בינג' (מראה שחורה, דווקא היא). ישנתי בין לבין, שתיתי בירות ונשנשתי, ואפילו ניסיתי לתקשר עם עכביש קטן במקלחת.

      ביום השלישי היעדר המטלות והייעוד הפך אותי למבולבל. חשתי ריקנות גדולה. תמיד היה לי משהו על הראש, ופתאום כלום. לקח לי שעתיים-שלוש להתאפס ועוד כמה שיחות נפש עם עכביש המחמד, וגם כתיבת השורות האלה תרמה לסידור המחשבות. הטלוויזיה נתנה כתף, המונדיאל נמשך, וגם הבירות לא הזיקו. הפיזיקאי הרפואי שמדד אותי אמר שבקצב הזה אשתחרר כבר למחרת, וזה גרם לי לשתות עוד קצת - גם כדי לא לזרוק בירות חלילה, וגם כדי להמשיך ולהוציא את הקרינה. Win-Win.

      ביום הרביעי קמתי עם מיקוד ותקווה להמשיך לחלק השני של הבידוד - רחוק מהילדים אמנם, אבל מחוץ לחדר. ואכן, שוחררתי ממש על הבוקר ונשלחתי ישר לבית של אמא. משם, ידעתי, ובכפוף למדידות הקרינה, אני תוך כמה ימים עם אשתי והילדים. קיפלתי את מה שאפשר היה לקחת. סידרתי אחריי יפה, וניקיתי כמה שאפשר. לבשתי בגדים חדשים וזרקתי את הרדיואקטיביים. העכביש נעלם, אולי הפרידה הייתה קשה לו מדי. יצאתי החוצה לתפוס מונית (מותר לשבת באלכסון לנהג, לנסיעה לא ארוכה), והרגשתי כמו החזרה ההיא לארץ, אחרי הטיול הארוך. נהניתי מהרוח הנושבת על העור, לא מיהרתי לשום מקום, וחייכתי לכולם. הבידוד מאחוריי. עברתי עוד שלב בדרך לנצח את הפאקינג סרטן הזה.