הרפואה אומנם שינתה את פניה בעשורים האחרונים והצלחנו להאריך את תוחלת חיי האדם ולשפר את איכותם, אך מי שאומר שהוא מאושר כל הזמן, משקר או שברח ממחלקה סגורה. מה שרוב בני האדם רוצים אלו רגעים קטנים של אושר, מיצוי וסיפוק. למרבה הצער, גם בטיפול תרופתי-פסיכולוגי מוצלח ביותר לא נוכל לפרק את נפש המטופל ולהרכיבה מחדש. אין לנו יכולת אלוהית לתקן חסכי ילדות, לשנות גנים, לשמש תחליף להורים שלא היו טובים דיים בשנים קריטיות להתפתחות ילדם, לבנות ביטחון עצמי, לשנות ליבידו. אנחנו יכולים בעיקר לגרום לאדם להכיר את עצמו ולחבב את עצמו כמקשה אחת על יתרונותיו וחסרונותיו, לבנות מנגנוני הגנה והישרדות איכותיים ומועילים יותר, לבנות סיבולת לחרדות ולהשלים עם כעסיו. לתת לו כלים להצליח היכן שההצלחה היא הישרדות ולא אופציה.
אנו מטפלים כיום תרופתית באנשים שעונים לקריטריונים של דיכאון קליני מז'ורי, גם כשהטריגר ברור והדיכאון "מחויב המציאות", כמו בעקבות אבל על מות אהוב יקר, פרידה מזוגיות, פיטורין ממקום עבודה, מורכבות משפחתית המייצרת לחץ או התמודדות עם מחלה קשה. תופעות כאלה יכולות לסדוק את הקרקע מתחת לרגליים, והאדם ימצא עצמו שוקע עוד ועוד. שכיחות גבוהה כיום של תסמיני לחץ וחרדה היא פועל יוצא של חברה קפיטליסטית המחנכת לדורשנות, הישגיות ופרפקציוניזם תוך רצון להגיע להגשמה אישית עצמית וכיבוש יעדים ומטרות.
התבטאות אומללה של קצין בדרגה גבוהה
נדהמתי כשקראתי את דבריו של ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל, הנכנס, אלוף משנה ד"ר אריאל בן יהודה. האחרון צוטט פה בראיון בוואלה! NEWS כשאמר כי "טיפול כרוני אינו עולה בקנה אחד עם שירות קרבי ואדם שנזקק לתרופות נוגדות דיכאון וחרדה לא ישובץ ביחידות קרביות". יתרה מכך הרמ"ח החדש מוסיף התבטאות אומללה: "הנוהל לגבי חיילי הסדיר הוא הנוהל גם במילואים. ככל הנראה יורידו ללוחם פרופיל והוא לא יחזיק יותר בנשק". לאור הסטטיסטיקה בה בתל אביב כל תושב עשירי נוטל נוגדי דיכאון וחרדה, יהפכו היחידות הקרביות לחסומות עבור תושבי העיר העברית הראשונה וצה"ל יידרש לרביזיה ענקית באוגדות המילואים. מה שטוב לראשי משק, ממשל ואקדמיה לא מספיק טוב לצבא? מי קבע שבצה"ל יש יותר גורמי דחק מאשר באזרחות?
דברי הרמ"ח מנוגדים לגישת קודמתו בתפקיד, אל"מ קרן גינת (גילוי נאות: מוכרת לח"מ אישית היטב בעבודתם המשותפת בשיבא - תל השומר). האחרונה הייתה האישה הראשונה בתפקיד והיא נלחמה כדי להוריד את הסטיגמה והפחד מטיפול אצל קב"ן, לתת לגיטימציה לטיפול פסיכולוגי ותרופתי המסייע להגשמה עצמית ואישרה בראיון ש"יש בצבא מאות חיילים לוחמים שנוטלים ציפרלקס. אין שום בעיה עם לוחם וטיפול תרופתי נוגד דיכאון וחרדה". זאת ועוד, בדיון בכנסת ישראל חשפה גינת כי "אלפי חיילים מקבלים טיפול נפשי ובתוך עשור מספר החיילים בצה"ל המטופלים נפשית זינק פי שלושה וביניהם גם טייסים שנוטלים תרופות נוגדות דיכאון".
אם הציטוט מדבריו של בן יהודה מדויק ואם מילותיו לא הוצאו מהקשרן, הרי שמדובר ברעידת אדמה ובשינוי דרמטי של התייחסות צה"ל לתרופות פסיכיאטריות. אם הראש מעיד על מגמה חדשה ביחס הצבא לטיפול, חובה לעצור ותוך סיעור מוחות להחליט על חשיבה מחודשת. לבנות זה קשה ולהרוס בנקל. אסור לנו לחזור לימים שבהם המילים "תרופות פסיכיאטריות" היו מוקצות בצבא.
היעדר ידע, פרימיטיביות, פחד וחרדה אישיים גרמו בעבר למיסיונריו?ת נגד תרופות אלה במסגרת נוקשה ולא גמישה כצה"ל. הסטיגמה, כפי שמראים נתונים שפורסמו השנה המעידים על עליה דרמטית בצריכת תכשירים נוגדי דיכאון וחרדה בישראל, כבר לא קיימת. ניכר שהרתיעה מתרופות פסיכיאטריות התאיידה מהנוף הציבורי בעקבות הידע אליו נחשפים וטוב שמרבית הקהל בארץ רואה בכך ענין נורמטיבי וקונבנציונלי, כזה שאין להתבייש בו.
לאורך השנים קיבלתי אלפי תגובות ממטופלים שהרגישו שבזכות הטיפול התרופתי איכות חייהם השתנתה מקצה לקצה. הדבר היחיד שעליו הם מצטערים הוא שלא פנו לטיפול קודם לכן. דבריו של הרמ"ח יחזירו את הצבא אחורנית שנות דור וימנעו שקיפות ודיווח אמיתי של מועמדים לשירות סדיר וחיילים משרתים שירות חובה, קבע או מילואים מחשש שיבולע להם והם יסתירו מידע שעלול להיות להם תמרור אין כניסה ליחידות הקרביות.
בעבודתי כרופא קלינאי לאורך השנים, טיפלתי בעשרות רבות של לוחמים אמיצים ביחידות מובחרות הן בצבא והן ביחידות הביטחון שנעזרו בטיפול תרופתי כדי להיטיב את איכות חייהם. הדבר לא הפך אותם למוקצים ביחידתם אלא לאנושיים, בני תמותה, בשר ודם שלא מתביישים לבקש עזרה לחולשתם. חולשה שהיא מקור כוח. לוחם ללא חת, אמיץ ורגיש זה הכי איכותי, אחי.