פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      התעללויות בגני ילדים: אל תתנו שיגידו לכם - "לא ידעתי"

      כשהגננת של יסמין וינטה, אומרת מול המצלמות "לא ידעתי כלום", היא מודה, שהיא בחרה שלא לדעת. הסתכלו מעבר לחומות שצוותי הגנים מעמידים בפניכם, אין לכם ברירה אלא לדעת מה קורה - עבור הילד שלכם

      התעללויות בגני ילדים: אל תתנו שיגידו לכם - "לא ידעתי"
      עריכת וידאו: ניר חן

      בסרטון: השבוע - התעללות נוספת בגני ילדים, הפעם בגבעתיים

      מנהלת הפעוטון בפתח תקווה, בו על פי החשד חנקה סייעת למוות את הפעוטה יסמין וינטה, והתעללה בפעוטות נוספים, אמרה אמול בראיון שנערך עמה "אני לא ידעתי כלום. גם לא הייתה לי דרך לדעת".

      משפט אחד שבעצם משקף את המקום העמוק ביותר בנפשו של האדם: המקום של הבחירה. המנהלת אמרה בעצם: בחרתי לא לדעת, בחרתי שלא להשתמש בכלים שיש לי על מנת לדעת, ובחרתי שלא להיות המגדלור של המערכת שלי, שאורו דולק תמיד, נמצא שם עבור כולם, ודואג לכך שכל אחד ימצא את דרכו גם באור וגם בחשיכה.

      במילים אחרות: בחרתי לבגוד בילדים והורים שנתנו בי את אמונם כראש המערכת כי...אין המשך למשפט היות ואין סיבה בעולם שיכולה וצריכה להתקבל כנימוק לבגידה בילדים והוריהם.

      עוד בנושא:
      שלא יפחידו אתכם: מה באמת קורה בתוך הגנים הפרטיים?
      כך תזהו שמשהו לא טוב קורה בגן של הילד שלכם
      הורים שואלים: איך יודעים שהילד מוכן לגן עירייה?

      אמירתה זאת, והעובדה שהיא התקבלה ללא ערעור בעת הראיון ממחישה יותר ויותר את עומק האדישות ואת גודל השינוי הנדרש בישראל בכל הקשור לתקופת החיים של אזרחים בגילאי לידה ועד שלוש שנים.

      יסמין וינטה, בת שנה וחצי שהגננת שלה תועדה מוחצת אותה למוות במצלמות האבטחה. 6 ביוני 2018 (באדיבות המשפחה)
      "אני לא ידעתי כלום". יסמין ז"ל והוריה (צילום: באדיבות המשפחה)

      בתכנית אחרת נשמעה אתמול דעה נוספת על פיה אין להורים דרך לדעת מה קורה במעון, או מה עשוי לקרות, וגם התנהגויות של ילדים בגילאים אלה לא יכולות להעיד על מה שקורה במעון או בפעוטון. למנהל של ארגון אין את הלגיטימציה לבחור את אי הידיעה, במיוחד כאשר מדובר בילדים הנמצאים בתקופת החיים הקריטית ביותר עבורם.

      להפוך את הילדים לשותפים מלאים במסגרת החינוכית

      מתוך נקודת הפתיחה הזו ברצוני להביא תפיסה חינוכית המביאה דימוי אחר של ילד, הורה ומערכת. לוריס מלגוצי הוא מוביל החזון החינוכי בעיר רג'יו אמיליה שבאיטליה, שהיא הגישה המובילה באיכותה בעולם על פי ארגון ה-OECD והעולם האקדמי. מלגוצי האמין שהמסגרת החינוכית (מהמעון דרך הגן ובתי הספר) היא מקום שבו כל ילד וילדה הם למעשה שותפים מלאים (למן כיתת התינוקות) לכל תהליכי הלמידה והחיים המתקיימים במעון, לילדים יש שני שותפים נוספים, הצוות החינוכי וההורים. ממקום השותפות, מתקיים שיח מתמשך ורב מימדי בין מחנכים וילדים, וכל מסר שהתינוק, הפעוט או הילד הבוגר יותר מוסר דרך התנהגותו (מילולית או לא מילולית) הוא מקום לדיאלוג ולחיפוש משמעות.

      מכאן שילד או ילדה בגיל שישה חודשים, שאינם רעבים בשעה 10:00 בבוקר, לא ימצאו את עצמם שוכבים במיטה עם בקבוק, או קשורים בסל קל ונתונים להחלטה שרירותית של מבוגר שהחליט שכעת זה הזמן הנכון לאכול. על פי השיטה הרגע הזה נקרא הזמנה לדיאלוג, ולא, זו לא בדיחה. זה אינו רגע שמעיר תסכול, כעס או התמרמרות של איזה ילד קשה אתה! מה אתה חושב שאתה היחיד כאן?

      ילד בן שנה וחצי לא יסתובב בחדר משועמם, ויגלה שסובבו את ארון המשחקים כך שהוא וחבריו לא יוכלו להגיע למשחקים, כי בשעה מסוימת הצוות כבר החליט כי היום נגמר וחייבים לסדר את הכל במקום (לשם הבהרה, למשל בשעה 10:30 או 11:00).

      גן ילדים (ShutterStock)
      הילדים שלכם לא צריכים להיות נתונים להחלטות שרירותיות של מבוגרים. גן ילדים (אילוסטרציה: shutterstock)

      לעומת זאת ילדים ימצאו את עצמם בסביבות עשירות, בהזדמנות לחקר, לפיתוח דילמות חשיבתיות, ולפיתוח יחסים חברתיים. ילד לומד תמיד. מרגע הלידה. הוא החוקר הכי חרוץ בנמצא, כיוון שכל רגע מכיל בתוכו הזדמנות להבין מימד נוסף על עצמו - ועל העולם.

      תסתכלו טוב טוב על איך שהגן נראה

      אוניברסלית, פני הארגון הם כפני המנהלים אותו. מכאן שהאופן בו המקום פוגש אותנו עוד לפני שאנחנו מקבלים הסברים נוטפי דבש, מלמד על המקום יותר מכל הרצאה. אם הרגשנו שהמקום קר, או דל, או לחליפין משדר תחושה של שייכות עלינו להקשיב לתחושות שלנו. ובטח שלא לקנות אמירות כמו: זה רק היום, או - הגננת המובילה ביום חופש.
      אם בכל מיטה של תינוק אין תמונות של המשפחה ואין משהו שהופך את המיטה למקום אישי- דעו לכם שכך רואים את ילדכם ואתכם. שהילד אינו נתפס כאדם ייחודי. הוא לא מתקבל כמי שנושא עמו עולם שלם, וגם אתם, עם התרבות המשפחתית שלכם - לא באמת מתקבלים במקום.

      אם בכיתת הפעוטות לא ניתן לדעת מי גר כאן - הווה אומר: אין תיעוד של תהליכים, של סיפורים על הילדים - דעו להתרחק. מי שלא מספר על עצמו ועל מי שעמו, לא באמת נקשר למקום ולמי שבאים בשעריו.

      פני הארגון כפני המנהלים אותו. אם שאלות נענות ב"האמת שלא ראיתי", "אני לא הייתי היום בחצר", וכל הוואריאציות של "אני לא..." הרי שזו התרבות שהגדיר מנהל או מנהלת המקום. תרבות של כאן בוחרים לא לדעת, ובמיוחד בוחרים שאתם לא תדעו.

      הסתכלו מעבר לחומת ה"אל תדאגו"

      לוריס מלגוצי בגדולתו הפדגוגית לימד אותנו שהילד תמיד יודע, למן הרגע הראשון. הילד יודע מה חושבים עליו, יודע אם רוצים באמת להקשיב לו או לה, יודע אם המחנכות משועממות, או כעוסות, או עייפות, או שוב לחליפין, קשובות, אמפתיות ומעצימות.

      והיות שהילד יודע, הוא יודע גם להראות. כידוע לכל, ההתנהגות האנושית היא התנהגות של דפוסים. אין מאגר של התנהגויות מבודדות. יש מאגר של דפוסים בתחומים שונים שמתחברים ומתקשרים אלה לאלה על פי הסיטואציות בהן אנו נמצאים. ומדובר על מנגנון מולד. מכאן שאם לילד שלכם היה דפוס מסוים של אכילה, או שינה, או התקרבות לזולת והדפוס משתנה, הילד מספר לכם בקול רם מאוד שמשהו לא בסדר ועליכם לבוא ולהסתכל מעבר לחומת ה:"אל תדאגו" שבונים עבורכם.

      התעללות בגן הילדים: מצלמות האבטחה (באדיבות המצולמים , באדיבות הורי הגן)
      אל תאפשרו לגננות לא לדעת. התעללות בגן ילדים בגבעתיים (באדיבות הורי הגן)

      ואם נחזור לתרבות ה"לא ידעתי", אז בכל פעם שאומרים לכם: "אין לכם מה לדאוג", תענו ב: אנחנו רוצים שתצפו בכיתה. תצפו בשעת ההשכבה או האוכל או המשחק. הכל על פי ההקשר, כי הילד מספר לכם משהו ואין לכם את הלגיטימציה להתעלם.

      כשמנהלת הפעוטון ישבה בחדרה ושמעה את בכי התינוקות העוברים את מסכת האימה, ובחרה להישאר בכיסאה, היא אמרה לכולנו: "כל עוד תתנו לי לא לדעת - אתם בעצם משתפים פעולה איתי".

      כשצוות הכיתה (וגם הצוותים האחרים) שמעו ובחרו בעיוורון וחרשות זמניים, הם אמרו למנהלת שלהם: כל עוד תתני לי לא לדעת, את משתפת פעולה איתי, ואני משתפת פעולה עם אדם שאסור לו להתקרב לילדים.

      וכשאנחנו כאזרחי המדינה אומרים למשרדי הממשלה: אנחנו מאפשרים לכם לא לדעת, ולא לקחת אחריות על הידיעה, כיון שילדינו ממשיכים ללכת למסגרות שאסור היה אפילו שיפתחו, אנו למעשה נותנים לגיטימציה לתרבות "הלא ידעתי, וגם לא היה לי איך לדעת".

      ולא, אין שום דבר מנחם בסיטואציה הזו, וכן, ילדים נושאים בתוכם את הזיכרונות של כל מה שעובר עליהם.

      ד"ר נעמה צורן, פסיכולוגית התפתחותית