ביום שני ב-12:00 כבר אי אפשר היה להתחמק מזה. תשעה חודשים, אינסוף בדיקות ומפגשים עם רופאים בלי שיינתן טיפול שיקל - הבאנו את אמא שלי למיון תל השומר.
חורף. אנשים חולים. המונים. הכל ידוע. ואין תקציב, ואין מיטות, ואין מספיק כוח אדם. הכל ידוע. 13 שעות במיון בלי מיטה, בכאבים. מסביב אישה אחת עם יד שבורה צועקת כאב במשך שעות - ואין מי שמוצא דרך אפילו להקל על הכאב. משפחה, אבא אמא ושתי בנות. האב מבקש טיפול. אחרי שעות במיון הם בוחרים לחתום על טופס שחרור - העיקר לצאת משם. קשישה מתחננת למלווים שלה שייקחו אותה משם. הצעקות מפחידות אותה. הצוות משתדל. רובו, בכל אופן. אבל אין מספיק ידיים.
ובמשך רוב הזמן הזה, אמא שלי יושבת על ספסלים מעוצבים והולכת ומאבדת כוחות. שעות. הרופאים חושבים לשלוח אותה הביתה ל"המשך טיפול בקהילה". לעוד סבב של תשעה חודשים? ביקשנו שלא. ביקשנו שישאירו אותה ויבדקו הכל רק כדי לדעת מה יעזור לה. וביקשנו מיטה. שאחרי שמונה שעות שם היא תוכל לשכב.
בסוף היא קיבלה מיטה. והחלטה להשאיר אותה לעוד בדיקות. ולאוויר עלה השם - חדר השהייה. אני לא יודעת לתאר את החדר הזה. זה אולי שדרוג של המסדרון של פעם. לא יודעת. אבל פה - אין טיפול. מחכים לעבור למחלקה.
לילה בחדר "השהייה"
שלוש שעות אחר כך בסביבות 1:00 בלילה העבירו אותה לחדר השהייה. אולם עם מיטות ממוספרות שביניהן חוצצים וילונות. כאן היא תעביר את הלילה. שיעולים וקולות של כעשרים חולים בחדר גדול אחד.
בצהריים המוקדמים מגיע רופא ומבשר שהיא תעלה למחלקה. יש דיאגנוזה וצריך לטפל. 11:00 בצהרים. כמעט יממה אחרי שהגענו. אבל אין מקום במחלקה. ואמא שלי סובלת. וכל הליכה לשירותים היא סיוט. והשירותים משותפים לכל מי שעובר פה. אני לא רוצה לתאר את השירותים. אני מעדיפה שלא.
ורוב היום המולה ורעש בלתי נסבלים ואין קירות ודלתות. וקולות של האחות שכועסת ממש כי אפילו לא שלחו מי שיחליף אותה להפסקה קצרה במשמרת של שמונה שעות. אני לא מצליחה לחוס עליה. אני מבינה את העייפות את הלחץ ואת המצוקה, אבל אני רק רוצה שהיא תדבר בשקט כדי שאמא שלי תוכל לעצום עיניים ולנוח.
הבאתי את אמא שלי לבית חולים שיטפלו בה. כבר 28 שעות היא פה. טיפול- אין.
איך אתם מסכימים להיות חלק ממקום כזה?
ואני חסה על הצוות מצד אחד כי הם עובדים קשה. ומצד שני אני כועסת. מאד כועסת. בעצם הם מסכימים יום אחרי יום לעבוד בתנאים האלה שגורמים סבל למטופלים. בעצם, הם לא מסתבכים עם ההנהלות וההנהלות לא מסתבכות עם הרשויות על גבם של אנשים שלא טוב להם. אנשים חולים, שסומכים על המערכת שתמצא להם מזור.
אני יודעת כמה זה מפחיד לצאת נגד המעסיקים שלך. אני מבינה שתפקידם של כל מי שעובדים כאן הוא חשוב מאין כמותו. רופאים, אחיות, סניטרים, מנקים. כולם ממלאים תפקידים חשובים מאין כמותם, וכולם, בעצם, מעצם זה שהם ממשיכים לעבוד בתנאים הללו - מאפשרים את המשך ההידרדרות של המערכת הזאת.
אני מבינה כמה קשה זה להשבית. כמה קשה זה ליצור סולידריות. לוודא שכולם ינקטו באותה פעולה כדי לדרוש שינוי. אבל אני גם מבינה שבלי דרישה נחרצת לשינוי - הוא לא יקרה.
ורק כשבת כמוני מאבדת עשתונות אל מול הצוות ונוקטת באלימות (לא אני. אני לא מאמינה שיש איזשהו תירוץ לאלימות) - רק אז המערכת מפסיקה הכל ומבקשת שינוי. כאילו המטופלים והמלווים שלהם הם הבעיה. הם לא. אנחנו לא. גם הצוות הוא לא הבעיה. שוב- רוב האנשים פה הם אנשי לב. אלה התנאים שבהם הם נאלצים לתפקד.
ואני נורא רוצה לצעוק - תנו לאמא שלי מקום שבו לפחות יהיה לה שקט ושירותים קרובים, אבל אני יודעת שאם אצעק - עוד פחות יטפלו בה. עם עוד פחות חמלה. ואין צפי. אנחנו כאן, בחדר השהייה. משהות את החלום שלנו להיות בריאות. משהות את הרצון לקבל טיפול. משהות את הרגשות הקשים שצפים עם כל שעה שעוברת.