לידה ראשונה היא אירוע מרגש, אך כזה המלווה גם בחרדה רבה. זה טבעי: עד לאותו הרגע, כל שאת יודעת על לידה מבוסס על סיפורים של אחרים. חלקם טובים, הרוב לא ממש. הסיפור שלי התחיל כמה ימים אחרי שבוע 40, כשכבר הייתי בטוחה שאגרר עם הבטן הגדולה עד שבוע 42 ואאלץ לספוג לכל מיני זירוזים והתערבויות בעל כורחי.
למזלי, התינוק היה מתחשב מספיק בכדי לצאת בדיוק כשהחלטתי שהפעם (באמת) נמאס לי. ב-04:00 התחילו הצירים, וב-08:00 לערך כבר התייצבנו במיון היולדות של בית החולים איכילוב. די מהר נשלחתי לחדר הבדיקה, והתברר שהפתיחה כבר כאן, אך היא עדיין מינימאלית. נשלחתי להמתין להתקדמות משמעותית יותר במחלקת טרום-לידה.
משלב זה ועד לרגע הלידה 12 שעות מאוחר יותר כמו גם במהלך האשפוז שהגיע אחריה, נוכחתי שרוב מוחץ מקרב הרופאים שבדקו אותי היו בני גילי פלוס מינוס (31), ואולי אפילו צעירים יותר. בקיצור, כולם היו רופאים מתמחים. לא שיש לי בעיה עם מתמחים. להפך: הרופאים שטיפלו בי היו כולם חביבים, נמרצים ומקצועיים לעילא. בכל זאת, ציפיתי להיבדק ולו פעם אחת על ידי רופא בכיר. הנחתי שכך נהוג. התברר לי שלא ממש. לפחות לא במקרה שלי. ובייחוד לא בשעות הערב או הלילה.
"העבדים השחורים" של בית החולים
במילים אחרות: חוויית הלידה שלי סיפקה הוכחה לא רעה למה שסיפרו לי המתמחים שראיינתי רק כמה שבועות קודם לכן. בתי החולים בישראל מוחזקים ותלויים בעבודת המתמחים. הם, אכן, "העבדים השחורים" של בתי החולים בישראל. והבכירים? אני לא ראיתי אותם, לבד מפעם אחת שבה התעקשנו על חוות דעת של מנהל המחלקה. אה, והיתה גם גיחה חטופה של קבוצת רופאים לחדר הלידה שלי, רק כדי להציג את עצמם. מיותר לציין שלא ראיתי אותם שוב.
היתה זו הפעם הראשונה שבה אושפזתי בבית חולים, ולכן גם הפעם הראשונה שבה נוכחתי ממקור ראשון באופן שבו המערכת פועלת. היטיב לנסח זאת בן זוגי: "זה כמו בצבא. יש את שכבת 'הצעירים' שעושים את העבודה השחורה; וישנם הוותיקים שקוצרים את הפירות ומרגישים ש'מגיע להם', כי גם הם פעם היו צעירים וסבלו".
אלא שיש משהו קלוקל, בלתי הוגן ואף מסוכן מאוד במצב הדברים הזה, וההשלכות מושתות על המתמחים והמטופלים כאחד. נכון, אין לי ולו טענה אחת על עבודת המתמחים, שכן חווייתי האישית היתה חיובית. אך האם ניתן באמת להאשים מתמחה בכשל רפואי, אם פגש במטופל אחרי 25 שעות עבודה רצופות ונתן אבחנה שגויה, או חלילה, עצם עיניים במהלך פרוצדורה רפואית? שלא לדבר על כך שמדובר, אחרי הכל, ברופאים צעירים, שזקוקים להנחיה מצד הוותיקים והמנוסים מהם.
אין תמריץ אמיתי לשינוי
מדוע הם מועסקים כך? בפשטות כי אפשר. וכי זה חסכוני. למרבה האבסורד, ישנם רופאים הממתינים תקופה ארוכה להתמחות, והיו יכולים להקל על עולם של המתמחים הקיימים, אך מתבקשים להמתין בהיעדר תקנים. "אלה הנורמות שנקבעו, וכל עוד המערכת, איכשהו, ממשיכה לתפקד, אין תמריץ אמיתי לשנות אותן", הסביר לי מתמחה מאזור המרכז.
וזה לא שהמתמחים לא ניסו לשנות את המצב. מאחוריהם מחאה מתוקשרת מקיץ 2011, שלא הובילה לפריצת הדרך המקווה, וגם ניסיון כושל לתבוע את ההסתדרות הרפואית וקופת חולים כללית כעבור שנתיים. גם בימים אלו ממש מתנהל מאבק לקיצור המשמרות של המתמחים. התוצאה? מתמחים מתוסכלים, שחוקים ומדוכאים, שחרף שנות השקעה רבות שוקלים בחלקם לפרוש מהמקצוע. ואל לנו לשכוח את החולים, שגם הם כמובן משלמים את המחיר.
וכך היה, שהרופאה הצעירה שטיפלה בי בסיום הלידה, הגיעה לבדוק אותי במיטתי גם בבוקר המחרת. והרופא שבדק אותי בחדרי מדי בוקר? נראה היה כאילו מעולם לא יצא מפתח המחלקה. "את רוצה לדבר עם הרופא אורי?" אמרה לי האחות. "אין בעיה, הוא בתורנות. הוא יהיה כאן כל הלילה". לכאורה, כמה משמח. הרופא נמצא כאן כל הלילה. בפועל, אין בכך כל טוב. במקרים מסוימים, קבלת מענה מרופא תשוש ומרוט, שמאחוריו 26 שעות עבודה, גרועה יותר מאי קבלת מענה כלל. והרופא הבכיר? הוא מזמן בבית, או בקליניקה הפרטית.
ארגון המתמחים בישראל יצא החודש במאבק נוסף לשיפור תנאיהם. "אנו קוראים לכולם להצטרף ולתמוך במאבק לקיצור התורנויות 26 שעות", הם כותבים, "לכולנו יש את הזכות לרפואה ציבורית הולמת וכעת אנו נלחמים עליה, ביחד". ארגון המתמחים פתחו עמוד headstart במטרה לגייס 120 אלף שקלים לצורך מאבק משפטי לקיצור המשמרות.