האם ילדים הורסים את הזוגיות או שזה קורה לכולם?

ב-2005 התארחה הסופרת הישראלית-אמריקאית איילת ולדמן בתוכנית של אופרה ווינפרי, וסיפרה כי היא אוהבת את בעלה יותר משהיא אוהבת את ילדיה. בעלה של ולדמן הוא הסופר זוכה פרס הפוליצר מייקל שייבון, אבל זו רק סיבה שבגינה הגיעה מלכתחילה לראיון. האמירה עצמה עוררה זעם בלי קשר לזהותו של הבעל, היא הייתה בלתי נתפשת משום שבעיניי רבים היא בפירוש לא תיתכן באף תא משפחתי ראוי. מאוחר יותר כתבה ולדמן את הספר "אמא רעה", ובו המשיכה להגן על הצהרתה מעוררת ההדים.

לסוגיות ההעדפה של האישה נדרשה גם ד"ר שרה ברסלרמן, יועצת זוגיות שכתבה את "בנות קסנטיפה – האם נשים משתנות אחרי הנישואים?" המעלה את התהייה מדוע (שימו לב – לא האם, אלא מדוע) נשים הופכות לביצ'יות לאחר הנישואים, ובמיוחד לאחר לידת הילדים.

"גם כשאנחנו כועסים על ילדינו האהובים", כותבת ברסלרמן, "איננו חשים באותו רגע שאנו אוהבים אותם. אך מכיוון שאלו הם יוצאי חלצינו, אנחנו יודעים שאנו אוהבים אותם, גם אם בזמן הכעס עליהם אנו לא חשים באהבה הזאת. הדבר שונה כשאנו כועסים על בני הזוג שלנו". ברסלרמן מסבירה כי לא רק שהנחת העבודה הבסיסית הזו של אהבת בן או בת הזוג ללא תנאי אינה קיימת, זוגות רבים מגיעים למצבי קיצון שבסופם הם מאיימים ולעתים גם מיישמים גירושין.

המחויבות לילדים מוסכמת כאהבה ללא תנאים, בעוד כלפי בן הזוג יש תנאים רבים על מנת שתתממש ותימשך. דרך ניסיונה האישי וניסיון מטופליה, חקרה ברסלרמן את האבולוציה המשפחתית, והעלתה את השאלה כיצד אישה שהייתה כל כך חומלת, אוהבת ומאהבת הופכת לקסנטיפה - רעייתו של הפילוסוף היווני סוקרטס, שבמשך מאות שנים מסמלת את הביץ' האולטימטיבית.

"אני מבקשת לבחון מדוע נשים רבות כל כך הופכות לקסנטיפות לאחר הנישואים", כותבת ברסלרמן בפתח הדבר, "ומהן הסיבות לכך שנשים מסוגלות להפגין עוינות כה גדולה כלפי הגבר שהן נישאו לו מאהבה?... אני ערה לאפשרות שהטענה המרכזית בספר זה תעורר את חמתן של נשים רבות. חלקן בפירוש אינן קסנטיפות, עמכן הסליחה". לכאורה, מסתמן פה כתב אישום ארוך נגד נשים, אולם בהמשך מסבירה ברסלרמן מדוע לגבר חלק לא פחות גדול בהפיכת רעייתו לקסנטיפה.

באחד מהפרקים ב"רמזור" מנסה אמיר (אדיר מילר) להתחמק מפעילות מטרטרת עם בתו התינוקת. הטריק שלו פשוט: הוא שורף במכוון את הזמן עד שמונה בערב ומגיע הביתה לאחר שאשתו טלי (ליאת הר לב) כבר קילחה והרדימה את הילדה. משעשע ככל שיהיה, הפרק הזה מציג מכלול של בעיות שבגינן, לטענת ברסלרמן, הופכות נשים לקסנטיפות: יכולותיו של הגבר לצאת מהבית וללכת לעבודה בניגוד לאישה שנאלצת לוותר לא אחת על קריירה, התחמקויותיו השיטתיות מביצוע מטלות הבית והציפיה של החברה ממנו ושלו מאשתו לדאוג לצרכי המשפחה בזמן שלו יש חופש להתפתח במישור המקצועי והרוחני. חוסר רגישותו של הגבר, מופנמותו והרצון להדחיק עד יעבור זעם מייצרים אצל האישה זעם פנימי, שמתורגם לא אחת לביצ'יות ולנעילה רגשית מוחלטת, שבאה, בין היתר, לידי ביטוי גם בהתנזרות מיחסי מין.

הנראטיב המוצג ב"בנות קסנטיפה" מאוד ברור: זוג מתאהב, מתחתן, מביא ילדים, האישה מאבדת את הסבלנות כלפי הגבר, מערכת היחסים מתחילה לשקוע והם מסיימים בטיפול זוגי שלעתים מצליח ולעתים לא. טיעוניה של ברסלרמן חזקים ומשכנעים, אבל עם המסלול הזה בכללותו יש בעיה: הוא מציג את לידת הילדים והטיפול בהם כגורמים המרכזיים בהידרדרות. כותרת המשנה של הספר היא "האם נשים משתנות אחרי הנישואים?" אבל נדמה שהכותרת ההולמת יותר הייתה "האם נשים משתנות אחרי הלידה?"

אלא שלא לכך ברסלרמן כיוונה, ודווקא בשל כך נוצר הרושם שהחטיאה מעט את המטרה. הספר מתעלם כמעט לחלוטין מפלח אוכלוסייה לא קטן בזוגיות – תא משפחתי ללא ילדים. דרך הצגתה של ברסלרמן את השינוי לרעה שעוברת האישה היולדת, היא יוצרת שני היקשים לוגיים: האחד הוא שילדים הם הגורם העיקרי להידרדרות והשני הוא שאישה שלא מביאה ילדים לא הופכת לקסנטיפה. זו הנחת יסוד שמצטיירת כבעייתית. אמנם בארץ נישואים ללא ילדים אינה תופעה נפוצה עדיין, אך ברחבי העולם החל המוסד הזה להתפתח מאוד בשנים האחרונות ועל כן עולה השאלה מהו המשקל האמיתי והטהור של השינוי אצל האישה. על מנת לא להשאיר את הנושא תלוי באוויר, העדפתי לקבל את הזווית של ד"ר ברסלרמן בנושא.

"בהקדמה ובעוד מקומות בספר – כמו גם בסיפור האישי שלי, אני מתייחסת לכך שהשינוי בזוגיות מתרחש בעיקר לאחר הבאת ילדים", היא אומרת, "בין הזוגות הרבים שבהם טיפלתי במהלך השנים, כמעט ולא נתקלתי בזוגות שאינם הורים מתוך בחירה. ניתן להסיק מכך שלוש מסקנות: האחת, שמספרם של הזוגות האלו עדיין נמוך מאוד בישראל. השניה, שגורמי הלחץ והפוטנציאל למשברים יומיומיים אצלם נמוך יותר, ולבסוף, שיתכן שזוגות עם ילדים מגיעים יותר לטיפול זוגי לפני שהם מחליטים להיפרד. מניסיוני, כל התשובות נכונות..."

עוד היא כותבת כי "מכיוון שילדים, והטיפול בהם, מציפים יותר את אי השוויון ואי ההוגנות בחלוקת התפקידים בנישואים, התייחסתי בספרי לזוגות הטרוסקסואליים נשואים עם ילדים. אין זה אומר שזו הדרך הנכונה היחידה להיות בזוגיות, אך זו, עדיין, הצורה השכיחה יותר. האם סינדרום קסנטיפה יכול להיווצר גם אצל זוגות ללא ילדים? בוודאי! והוא יכול להתגלות גם אצל זוגות החיים ללא נשואים. אך גורם הלחץ העיקרי בזוגיות הוא הילדים. הבאתם יוצרת, באחת, שינוי והבדלים ניכרים בין בני הזוג. האישה נשארת בבית בחופשת לידה, ומרגע זה חייה רצופים ביותר ויתורים אישיים ומקצועיים מאשר הדבר קורה אצל הגבר. לצערי, תופעה זו עדיין מקבלת עידוד חברתי וממסדי. אולם, גם ללא ילדים, יתכן שהאישה מרגישה אחראית יותר על ענייני הבית, אותם הגבר ינסה לדחות כמיטב יכולתו. נשים מצפות לשוויון בזוגיות עם או בלי ילדים. כאשר הוא אינו מתקיים - נוצרת הקרקע ללידתה של קסנטיפה".

אחד המושגים המעניינים שבהם משתמשת ברסלרמן הוא "חוזה נישואים". כשאנחנו חושבים על חוזה מיד עולים בראש עט, נייר ואולי גם שכר דירה, אבל גם הסכמים לא רשמיים בין גבר לאישה נכנסים תחת הגדרה זאת. היתרון הוא שבמקרה כזה מותר בכל שלב לשנות את הסעיפים ללא התערבות עורכי דין. למעשה, השימוש המשפטי, כביכול, הזכיר לי מאוד ספר יעיל אחר בנושא – "זוגינומיקס", שאף הוא ראה אור בהוצאת "מטר", ובו מנתחות העיתונאיות פולה שומאן וג'ני אנדרסון את מוסד הזוגיות על פי מודלים כלכליים. יש הרבה נקודות דומות בין "בנות קסנטיפה" ל"זוגינומיקס". העיקרית שבהן: מותר ואפילו רצוי לשנות ולשפר. אם לא תעשו את זה, אתם עלולים לגלות מאוחר מדי שהרכבת עזבה את התחנה.

הוצאת מטר, 175 עמודים