הגיע הרגע לחזור לעבודה ולשלוח את הגוזל הקטן לגן. כן, הגוזל הקטן שרק לפני רגע למד לאכול לבד, לחייך, ולהגיד איזו מילה או שתים. לפעמים אנחנו צריכות להיפרד מהם כבר אחרי 3 חודשים, לפעמים אחרי חצי שנה ולפעמים יותר. זה תמיד קשה, מטריד ומפחיד באותה המידה. נכון, יש משמעות לגיל, אבל ההרגשה היא אותה הרגשה עצב, חרדה, חששות, התלבטויות ועוד. ככל הנראה, ההרגשה הזו תלווה אותנו בעוד פרידות ומעברים שלהם, כמו למשל המעבר לכיתה א', גיוס לצבא, הטיול הגדול ועוד. זה חלק מלהיות הורים.
עוד עצות לגדול איתן:
הפרידה הראשונה שלי: כך תצלחו את כניסת התינוק לגן
מדריך: איך עושים החייאה לתינוק?
חובה בכל בית עם ילדים: התרופות שכדאי להחזיק בארון
למה זה כל כך קשה?
אז למה כל כך קשה להתנתק מחופשת הלידה ולחזור לעבודה? חברו את רגשות האשמה שנולדים יחד עם התינוק, להורמונים שעוד לא ממש התאזנו להם, ותוסיפו לזה גם הערות של אנשים כמו "מה, בגיל כל כך קטן את שולחת אותו לגן?!" , "אויש שמעתי שהגננת הזו לא משהו..", ותקבלו מצוקה אחת גדולה.
חרדה נובעת הרבה פעמים גם מד"ר גוגל. אנחנו מנסות לקרוא כמה שיותר על הפרידה מתינוק ולמצוא תשובות האם נכון או לא נכון לשלוח את הילד לגן בגיל כזה או אחר, אבל, כמו בהרבה תחומים אחרים, זה לא שחור או לבן. כל ילד הוא אחד יחיד ומיוחד ומתאים לו משהו אחר. יש ילד שבגיל שנה זקוק עדין לטיפול אחד עד אחד, ויש ילד שבגיל שנה כבר מתאים לגן.
זכרו שרק אתם מכירים את הילד שלכם, ובחרו להתייעץ באדם אחד או שניים הקרובים אליכם, ושאתם סומכים על דעותיהם, ושגם להם יש ילדים, ובקשו מהם עזרה בהתמודדות שיספרו לכם על הימים הראשונים בגן, איך זה עבר להם ולמה כדאי לשים לב בגן חדש.
חשוב שתדעו
אחרי שקיבלתם החלטה לגבי שליחת הילד לגן, יש כמה דברים שכדאי לדעת ויכולים לעזור:
אני מעודדת אתכם לקרוא ולדעת כמה שיותר על השלב ההתפתחותי שבו הילד שלכם נמצא. הידע יעזור לכם בהבנה, והתמודדות עם המצב. למשל, סביב גיל שבעה חודשים-שנה הילד מגיע לשלב התפתחותי של "חרדת הנטישה/חרדת זרים" וזה בא לידי ביטוי בכל פעם כאשר הדמות המטפלת העיקרית (האם או האב) יוצאים מהחדר. לאט, לאט, עם הזמן, הילד מבין שהוריו הולכים ותמיד גם חוזרים. עדיף, אם אפשר, לא להתחיל גן חדש בשיא תקופת הרגישות, אלא לחכות.
בכי בפרידה זה דבר טבעי ותקין. הבכי הקורע לב מעיד על תקינות בתהליך ההתפתחות הקשר הרגשי בין הילד לבין הוריו. מחקר שנעשה בסוף שנות ה-60 בדק ומצא שתינוקות בעלי התקשרות בטוחה, ראו באמם בסיס בטוח, שממנו הם יכולים לחקור בביטחון סביבה לא מוכרת ואנשים לא מוכרים. כאשר אמם יצאה מהחדר, הם חיפשו אחריה וחלקם אף בכו, וכאשר היא שבה הם הביעו שימחה ומיד נגשו אליה והמשיכו לשחק.
מעבר לכך, אם הילד בוכה זה לא אומר שמשהו לא בסדר עם הגן. אם הילד בוכה בפרידות בבוקר, או שבמהלך הימים הראשונים הוא בוכה רוב היום, זה לא אומר בהכרח שמשהו לא בסדר. מאידך, תהיו ערניים, שימו לב שיש מגמת שיפור עם הבכי (בכל יום קצת יותר משתף פעולה), ותשאלו את הצוות איך היה במהלך היום. זה יותר מלגיטימי לקבל את כל המידע על סדר היום, ואופן הסתגלותו של ילדיכם בגן החדש, במיוחד בימים הראשונים (עדיף לעשות זאת בזמנים הנוחים לגננת בטלפון, ולא בזמן לחוץ בסוף היום בגן).
בחודש-חודשיים לפני הכניסה לגן תתחילו לתרגל פרידות קטנות. לפני תחילת ההסתגלות בגן, נסו להרגיל את ילדיכם לפרידה בהדרגתיות. כלומר, אם הוא היה רגיל להיות צמוד אליכם 24/7, זה הזמן לתת אותו קצת לבעל/סבתא/מטפלת שישמרו עליו לפרק זמן מוגבל (שעתיים-שלוש בכל פעם).
תיאום ציפיות והכנה. סביב גיל שנה בערך, ילדים יכולים כבר להבין מכם מסרים מילוליים ואת משמעותם. אז כמובן, לא מדובר על ממש שיחות, אלא העברת מסרים קצרים כמו: "אתה יודע שבעוד כמה ימים אתה מתחיל גם חדש, עם גננת חדשה, ותאכל שם ארוחת בוקר טעימה". ככל שתכינו אותו יותר ותספרו לו יותר על מה שהוא יעבור, כך המעבר יהיה להם יותר צפוי וקל. אפשר ורצוי גם לדבר על הפרידה בצורה קצרה וחיובית (אבל לא מתלהבת ולא מציאותית) "ביום הראשון אמא תגיד לך ביי ביי, ואז אתה תהיה בגן, ואז אמא תחזור לקחת אותך".
הפרידה צריכה להיות קצרה ועניינית. קרוב לוודאי שיערכו אתכם תיאום ציפיות בגן והכנה לימי ההסתגלות הראשונים, אבל עדיין חשוב לדעת שיש חשיבות לאופן שבו אתם נפרדים מילדיכם, ובעיקר מה אתם משדרים לו. דעו לכם שילדיכם מרגישים אתכם. אם אתם בלחץ וחרדה לקראת הפרידה, זה ישפיע עליהם. לכן, יש שתי אפשרויות. האחת היא לעבור הכנה נפשית לפני. והשנייה היא, אם זה אפשרי, לתת לבן/בת הזוג היותר "חזק" רגשית לעבור את הפרידה בגן.
הפרידה צריכה להיות טקסית, קבועה וברורה. למשל "אהוב שלי, אני הולכת עכשיו לעבודה. אני מקווה שיהיה לך יום מעולה בגן. אבוא לקחת אותך קצת אחרי שתתעורר. אוהב אותך, להתראות!" חיבוק (אחד), נשיקה (אחת) ולצאת! אם תשדרו לילד שאתם סומכים על צוות הגן, ויהיה טוב, כך הוא ירגיש שקל לו יותר להיפרד.
בכל מקרה אל תיעלמו לילד. ילדים צריכים פרידה מסודרת, זקוקים לה וזה גם מגיע להם מתוך כבוד בסיסי. מעבר לכך, ילד שאביו או אמו פשוט ייעלמו לו מבלי להיפרד, עלול לפתח חוסר אמון בהוריו.
אל תתחילו עם "איך היה". ילדים מהר מאוד מבינים שיש רק שאלה אחת שהורים שואלים ורק תשובה אחת שהם צריכים לתת "כיף". אני מציעה, כבר מהיום הראשון, לשנות את השיח הקצר והאטום לשאלות קצת יותר מכוונות כמו - מה היה לך מעניין בגן? עם איזו ילדה שיחקת? איזה חוג היה? מה אכלת בצהריים? היית רוצה שאכין לך אוכל כזה בבית? וכמובן לספר גם על היום שלכם (באופן קצר ומותאם לגיל הילד שלכם) כך תעודדו תקשורת משפחתית בריאה.
יעל טוקר היא מדריכת הורים
לעמוד הפייסבוק של יעל טוקר