איך מתמודדים עם רגישות לגלוטן וסוכרת בבית הספר?

בשנים האחרונות יש יותר ויותר ילדים עם אלרגיות שונות, או כאלה שמתמודדים עם עם זריקות אותן הם חייבים לקחת בעקבות מחלת הסוכרת. פגשנו שני ילדים כאלה שמספרים על ההתמודדות היומיומית שלהם ומסבירים איך גם אתם יכולים לעזור להם

מערכת וואלה! NEWS
"רגישות לגלוטן ובוטנים לא הופכת אותי לשונה". שי נצר (צילום: באדיבות המצולמים)

שנת הלימודים התחילה ביום חמישי האחרון ובין התלמידים הרבים שחזרו לספסל הלימודים יש לא מעט כאלה שסובלים מרגישויות ואלרגיות למזון וגם כאלה שנזקקים לטיפולים יומיומיים כמו זריקות לסוכרת. לא תמיד ההורים האחרים בכיתה מבינים את הבעיה, אבל בתי הספר מאוד משתדלים לגרום להם להרגיש כמו כולם.

אצל שי נצר, שהתחילה כיתה ה', התגלתה לפני מספר שנים רגישות לגלוטן ולבוטנים. היה מדובר בתהליך שכל המשפחה והסביבה היתה צריכה להסתגל אליו, ובבית בוצע מהפך של ממש בכל הנוגע לתזונה המשפחתית ומוצרים ללא גלוטן, וכאלו המכילים בוטנים "לא נכנסים הביתה". אבל מה קורה בבית הספר?

"ילד שיש לו רגישות לגלוטן ובוטנים מאוד מודאג להגיע לבית ספר ביום הראשון", אומרת דנה אמא של שי. "להתחיל גן, כיתה א' או כל מסגרת חדשה כילד עם רגישות לגלוטן זה משהו לא פשוט. כל ילד רוצה להרגיש דומה ולא שונה ובמיוחד שמדובר בילדים ואוכל, שזה החל מארוחת עשר, ימי הולדת בכיתה, מסיבות וביקורים אצל חברים אחר הצהריים - כל זה מלווה בצורך בהרבה מודעות והתחשבות של הבית ספר, החברים וגם ההורים שלהם". דנה מספרת שלשמחתם הם הצליחו לייצר בכיתה של שי תהליך טוב וחיובי שלא רק היה חשוב עבורה בהקשר הבריאותי, אלא גם העיד על התגייסות וחברות טובה של הסביבה.

שי ספרי לנו מה חשוב לך שידעו תלמידים אחרים והורים שלהם כשהם קוראים את הכתבה?

"רגישות לגלוטן ובוטנים לא הופכת אותי לשונה", היא מסבירה . "אני בדיוק כמו כל הילדים רק שיש לי איזשהו צורך להקפיד על תפריט שלא כולל מוצרים שהם על בסיס קמח ובוטנים. בשאר הדברים אני בדיוק כמו כולם: אוהבת לשחק, להיות עם חברים וללכת לחוגים. חשוב להתחשב בילדים שיש להם רגישות לגלוטן או בוטנים, וזה לא מסובך או קשה אלא דורש בעיקר להיות מודעים ולזכור להתחשב".

עוד בוואלה! NEWS

תקופת הקורונה מסוכנת עבור החולים במחלה זו. איך שומרים עליהם?

פרופ' ארנון נגלר בשיתוף האגודה לזכויות החולה
לכתבה המלאה
הזמנות נהדרת לאכול באירועים יותר ירקות, פירות ואוכל בריא. שי (צילום: באדיבות המצולמים)
"בכל האירועים בכיתה אם זה ימי הולדת, מסיבות גיבוש, משתדלים תמיד שיהיה לי משהו לאכול לפעמים זה יותר שווה ממה ששאר הילדים מקבלים"

מה קרה בכיתה שלך? איזו חוויה עברה עליך?

"אני חייבת להודות שבהתחלה מאד דאגתי, אכילת בוטנים למשל מאד מסוכנת עבורי ואם מישהו שם בעוגה שיש במסיבת יום הולדת משהו עם רכיב של בוטנים ואני לא יודעת על זה זה יכול להסתיים מאד לא טוב. ומצד שני לא בא לי להרגיש כל הזמן שאסור לי ואני שונה או חריגה. לשמחתי גילינו הרבה מאד הבנה והתחשבות בכיתה שלי. הסברנו למורים, ובמיוחד למחנכת וניתנה לי הזדמנות לשתף את כל ילדי הכיתה והחברים וללמד אותם מה זה אומר רגישות לגלוטן ובוטנים ובמה זה מתבטא. היה לי חשוב שהחברים יבינו וירגישו חופשיים לשאול את כל השאלות".

במה שיתוף הפעולה מתבטא?

"החליטו שבאופן קבוע ילדים לא מביאים לכיתה חטיפים על בסיס בוטנים וגם לטיולים כיתתיים, גם לא כדי סתם לאכול בהפסקה וגם לא יהיו כאלו בימי הולדת או אירועים כיתתיים. גם לגבי גלוטן - בכל האירועים בכיתה אם זה ימי הולדת, מסיבות גיבוש, משתדלים תמיד שיהיה לי משהו לאכול לפעמים זה יותר שווה ממה ששאר הילדים מקבלים ובימי הולדת הרבה הורים מכינים עוגות ללא גלוטן. במקביל זו הזמנות נהדרת לאכול באירועים יותר ירקות, פירות ואוכל בריא. מאד התרגשתי ושמחתי לגלות שאני יכולה לסמוך על החברים שלי וההורים שלהם שיבינו ויתחשבו ואפילו בבית ספר יש עכשיו תכנית שתלמידים מובילים שנוגעת למודעות לרגישות לגלוטן. יש יותר ויותר ילדים כמוני ומאד קל להתמודד עם זה. זה רק מצריך הבנה, מודעות והתחשבות וזה תכונות שלדעתי חשוב שלכל אחד יהיה".

מתרגש לקראת העליה לחטיבת ביניים. יותם גרוס (צילום: באדיבות המצולמים)

בין הילדים שחוזרים לספסל הלימודים ניתן למצוא גם ילדים שהם סוכרתיים מסוג 1. סוכרת מסוג 1, שכונתה עד לא מזמן "סוכרת נעורים" עקב שכיחותה בקרב ילדים ונוער, גורמת להרס התאים שמייצרים אינסולין בלבלב – כך שאלו הלוקים בה צריכים להזריק אינסולין ולבדוק את רמות הסוכר שלהם מספר פעמים ביום, כאשר לרוב פעולה זו נעשית על ידי דקירת האצבע. תהליך שכואב ואינו נעים, במיוחד לילדים שצריכים לנהל שגרת יום יום בבית ספר.

יותם גרוס, בן 12 שמתחיל כיתה ו', מספר שלא תמיד הייתה זו משימה פשוטה: "לפעמים הפריע לי שצריך לדקור. לפעמים גם לא היה יוצא דם והייתי צריך לדקור במקום אחר וזה היה לא נוח". בגלל חוסר הנוחות הזו פעמים רבות ילדים – וגם אנשים מבוגרים – מוותרים על בדיקות הסוכר. ניטור אחר רמות של הסוכר הינו חלק משמעותי ביותר באיזון אצל הסוכרתיים וכך הם יכולים לדעת כיצד עליהם לנהוג על מנת למנוע סיכונים של היפרגליקמיה או היפוגליקמיה, שמשמעותם היא התקף שיכול להיות מאד מסוכן עבורם.

כבר לא צריך לדקור יותר

בשנת הלימודים הקרובה, יותם לא יצטרך לדקור יותר, בעקבות חיבורו לפריסטייל ליברה של חברת אבוט, שמשווק בישראל על ידי גפן מדיקל, מד סוכר ללא דקירה שמורכב מחיישן על גב הזרוע וקורא אלקטרוני, ופועל באמצעות טכנולוגיית פלאש glucose monitoring Flash ובכך מאפשר לבצע את ניטור רמת הסוכר באמצעות סריקה של הקורא האלקטרוני על החיישן. "זה מאוד נוח" מספר יותם, "לא מרגישים את זה בכלל. לא כשישנים ולא כשאני משחק בכדורגל".

כמו הרבה ילדים שמעיזים לדבר בגילוי לב, יותם מעיד שההתרגשות שלו לקראת כיתה ו' נעוצה בעיקר בכך שהוא רוצה כבר לעבור לחטיבת הביניים. אבל בכל הנוגע לסוכרת, הוא אומר "נראה לי שעם הליברה יהיה לי יותר פשוט בכיתה ו'. לא בכל הפסקת אוכל זה יפריע לי או שאני אצטרך לחשוב על זה". כמו כן יותם מעיד כי הוא עצמאי, ובעזרת המכשיר מבצע את בדיקות הסוכר בעצמו וללא כל עזרה, למרות שלאחר מכן הוא מעדכן את ההורים בתוצאות.

על מנת להבין את תפקידו של המורה ותפקיד המוסד החינוכי בתוך הסיטואציה הזו, שוחחנו עם דר' קובי גוטרמן, ראש התכנית להכשרת מנהלי בתי ספר, ראש תכנית התואר השני בניהול וארגון, מכללת סמינר הקיבוצים.

"בתי הספר מאוד מאוד ערניים, לוקחים על עצמם את האחריות" (צילום: shutterstock)
"לשמחתי הרבה בבתי הספר שאני מכיר קימת מודעות גבוהה מאוד למצבים אלה והיא בעיקר תלויה בהורים. אני מטיל את האחריות על ההורים שאינם משתפים או אינם מדווחים"

עד כמה המורה צריך להיות מעורב במצבים האלה?

"להערכתי יש להגיב לכך בשני אופנים האחד הוא מה נדרש והשני מה קורה בפועל",מסביר דר' גוטרמן. "לשמחתי הרבה בבתי הספר שאני מכיר קימת מודעות גבוהה מאוד למצבים אלה והיא בעיקר תלויה בהורים. אני מטיל את האחריות על ההורים שאינם משתפים או אינם מדווחים. דווקא בתי הספר מפגינים את האחריות, הרצינות והחמלה. כאשר בית הספר מודע לקושי או לבעיה – הסגל החינוכי הופך עולמות כדי לתמוך. לדוגמה, באחד מבתי הספר בתל אביב יש ילד שרגיש בצורה קיצונית ללקטוז. כל מה שקשור למוצרי חלב לא יכול להיות בסביבתו הקרובה, במקרה כזה זה יכול לעלות לילד בחייו. מגיל הגן הילדים ידעו שאם הם מביאים מוצר חלבי כמו שוקו או מילקי הם לא יכולים לאכול אותו בכיתה. הרגישות כלפיו הייתה גבוהה והונחלה לילדים על ידי הסגל החינוכי. בתי הספר מאוד מאוד ערניים, לוקחים על עצמם את האחריות ונותנים את מלוא תשומת הלב למצבים אלה.

מה מצופה מהמורה לעשות במצב כזה?

"צריך את האישור של הילד כמובן – אבל אני מאמין כי שככל שהמידע פתוח יותר, ככה טוב יותר. הסתרה או העלמה אינה תורמת או מקדמת. הדוגמה של הלקטוז היא נהדרת כי זה לא רק להימנע ממוצרי חלב, אלא מקרה מסכן חיים. הידיעה והשותפות מעוררת את רמת האחריות של הילדים האחרים- בבחינת 'אתם מספיק אחראים כדי שנספר לכם, ואם תראו שמישהו שאסור לו לאכול שוקולד לוקח שוקולד – תזכירו לו'. הילדים הם המקור שהכי ניתן להשפיע עליו והם הראשונים שיוצרים את השינוי. יש לכך שתי דוגמאות בולטות – חגורות בטיחות ומחזור – היו אלה הילדים שהעלו את המודעות של ההורים בשני מקרים אלה והביאו את הגישה והתפיסה הביתה. אנחנו צריכים לדבר עם ילדים על השמנה, על אכילת יתר, על סוכרת, על הגנה מפני השמש. הם הראשונים שמעבירים את זה לעולם המבוגרים".

איך מתחשבים בילדים הללו בפעילויות שונות כמו ימי הולדת או טיולים?

"בכל פעילות בית ספרית מחוץ לכותלי בית הספר כמו, יציאה לחווה חקלאית, לתאטרון, לימאות ובמיוחד בטיולים בית ספרים, יש חובה להזכיר ולהעלות את רמת המודעות של התלמידים לנושאים אלה במיוחד כי אנו לא במקום הטבעי שלנו. ההורים צריכים להיות אלו המעלים את הקושי למודעות – ככל שהם מסתירים את הבעיה כך הם חושפים את הילד שלהם לסיכון. הורים אינם צריכים לחשוש לדבר עם מורים ומנהלים על כל דבר ועניין. בתי הספר והסגלים החינוכיים מאוד רגישים, מכילים ויש להביא לידיעתם כל דבר ועניין הנוגע לילד. לעניין זה גם פגיעות רגשיות פיזיות או אחרות. ככל שנהיה יותר עם יד על הדופק הסיכוי שבית הספר יוכל לתת מענה גבוה יותר".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully